אם אני אינני אני, אז מי אני בכלל?

הרצאה במרכז יעוץ לאישה 2010

לפני כמה ימים עמדתי ברחוב וחיכיתי למונית, די קרוב לתחנת אוטובוס. בתחנת האוטובוס עמדו כמה אנשים. כשהגיעה מונית ועצרה לידי, התקרבתי כדי להיכנס, ומתוך תחנת האוטובוס יצא בחור צעיר, טלפון סלולרי צמוד לאזנו, רץ לכיוון המונית וצעק אלי בזעם "אני הייתי כאן לפנייך". פיניתי לו את הדרך למונית בבהלה מסוימת. מיד נעצרה לידי מונית אחרת ונכנסתי אליה. [וכל זה לפני הקפה… בוקר טוב]. הסיטואציה הזאת מקפלת בתוכה כמעט את כל מה שאני רוצה להגיד כאן היום.

ראשית, הקצב המהיר של ההתרחשות, הריצה של הבחור לעבר המונית, המהירות בה הוא צעק לעברי, בקושי הצלחתי לקלוט מה הוא אומר וכבר הוא נכנס למונית. שנית, הגסות והאלימות, הכרוכות ככל הנראה בהנחה המובנת מאליה שאני מנסה לקחת לו משהו. העניין השלישי הוא חוסר המחשבה על האחר או האחרת, על האופן בו הדברים נראים בצד השני. חוסר היכולת של הבחור הזה לקלוט, למשל, שאם הוא עומד בתוך תחנת האוטובוס קצת קשה לזהות שהוא ממתין למונית. והעניין הרביעי הוא הנוכחות המפוצלת הזאת, להיות כל הזמן כאן ושם במקביל, כלומר: גם ברחוב, וגם בשיחה הקולנית עם החבר הטלפוני. [ואולי יש כאן גם רמז לעוד סוג של נוכחות מפוצלת, יסלח לי הבחור אם לא זאת הייתה כוונתו – להיות גם בתחנת האוטובוס וגם בהמתנה למונית…]

הנושא שאני עוסקת בו הוא הקשר בין הזדהות לאלימות: האופן בו פגיעה באפשרות לקיים תהליכי הזדהות לא מאפשרת לבנות תחושת עצמיות ברורה ויציבה ומובילה ליחס אלים כלפי העצמי וכלפי האחר. המאמץ שלי הוא מאמץ לחשוב על מודל של סובייקטיביות עכשווית, שאינה מבוססת על הזדהות באופן המוכר לנו, ושמאפשרת יצירה של עצמי שאינו אלים. ההשראה שלי למודל הזה היא נשית בעיקרה, כלומר: אני לומדת על הסובייקטיביות הזאת מתוך התבוננות בנשיות וביחסים בין נשים.

אז ראשית, הגדרה. מהי הזדהות? הזדהות היא תהליך פסיכולוגי בו מישהי הופכת חלק מהאישיות שלה לתואם לאישיות של מישהו או מישהי אחרים, המשמשים כמודל. בספרות הפסיכואנליטית, המכניזם של הזדהות הוא אופן מרכזי של התקשרות לאחרים או לאחרות; אחד התהליכים המרכזיים המכוננים את הנפש. הנפש האנושית נבנית על בסיס סדרה של הזדהויות עם דמויות ההזדהות המרכזיות, קודם כל אמא, אבא, אחים ואחיות, סבים וסבתות, ואחר-כך גם מטפלים ומטפלות.

עם מה מזדהים בהזדהות? האם אנחנו מזדהים עם מישהו או מישהי, עם מה שקרוי בספרות הפסיכואנליטית "אובייקט"? האם אנחנו מזדהים עם תכונות של ה"אובייקט"? אני נוטה לחשוב על ההזדהות כעל הפנמה של היחס של האובייקט אלי. כלומר, אני לוקחת פנימה את האופן שבו אמא מחזיקה אותי, מרגיעה אותי, מסתכלת עלי, מקשיבה לי, כועסת עלי, וכולי וכולי. כל הדברים הללו הם אבני הבניין של התפיסה שלי את עצמי.

חשוב להבחין בין תהליכי הזדהות לבין חיקוי. "חיקוי" הוא מצב שבו הילד או הילדה "עושים כמו" אמא או אבא, או כמו הילד מהגן. הזדהות היא תהליך מורכב יותר, הכרוך, כמו שאמרתי, בהפנמה של יחס וגם באפשרות לדחות את מה שלא מתאים לי. הזדהות אמיתית, ולא חיקוי, מחייבת תחושת ביטחון בנוכחות של דמויות ההזדהות. צריכה להיות לי איזו ידיעה פנימית ברורה בדבר החופש שיש לי לקחת משהו פנימה, לשנות אותו, לדחות אותו, לעשות בו כרצוני. אפשר לחשוב על "חיקוי" כעל שלב ראשוני יותר, שבהמשך ההתפתחות, לאחר שינויים ועיבודים פנימיים, יכול להפוך להזדהות.  כשאין מספיק ביטחון רגשי, יש רק "חיקוי" ואפילו "הידבקות".

על-מנת לקיים את תהליכי ההזדהות, אנו זקוקות לשהות מול דמויות ההזדהות, וביחד איתם ואיתן. שהות לא רק במובן של זמן, אלא גם במובן של נוכחות, ובמובן של האפשרות לחוות ביטחון בנוכחות הזאת. וויניקוט כותב על הפרדוקסליות של "היכולת להיות לבד": "היכולת להיות לבד" היא יכולת המתפתחת אצל התינוק והילד בנוכחות של אחרים. ללא חוויה מספקת של ביטחון בנוכחות של האם, התינוק לא יפתח את היכולת להיות לבד, ולמעשה, לא יפתח תחושת זהות עצמית (ויניקוט, 1958, עמ' 418). בביטוי "נוכחות של אחרים", אין הכוונה שהילד או הילדה לא יישארו לבד בבית, אלא שמי שנמצא שם, יהיה ממש איתם. במושג "נוכחות", אם כן, הכוונה היא לנוכחות ממש, נוכחות מלאה ככל האפשר, והלחץ בעניין הזה מופעל בעיקר על האמא. אני אומרת משהו מאוד פשוט לכאורה, אבל גם מאוד קשה ליישום באורח החיים הנוכחי. יש משהו פרדוקסלי באורח החיים הנוכחי- אנחנו כל הזמן עושים עוד ועוד, ועדיין נדרשים לנוכחות מלאה. המאמץ או ההתכוונות להיות נוכחת באופן מלא בכל רגע הוא אחד המאמצים הקשים ביותר שאני מכירה. להיות נוכחת, כלומר: לא לבדוק אם חיפשו אותי בטלפון הסלולרי כשאני מנדנדת את הנדנדה של הבת שלי בגן השעשועים. לא לבדוק את המייל עכשיו, כשאני כותבת את ההרצאה הזאת. לא לחשוב על הכביסה שצריך לשים במכונה כשאני מכינה את ארוחת הערב. ועוד ועוד, עשרות דוגמאות בכל יממה. להיות נוכחת באופן מלא זה אומר לעשות משהו אחד בכל פעם, ולעשות רק אותו, וכשאני עושה אותו, לחשוב אותו, להיות בתוך העשייה שלי. [ממילא הרי אנחנו עושות משהו אחד בכל פעם, ויש בהיסטוריה שלי כמה סירים שרופים שיכולים להעיד שהניסיון לעשות כמה דברים במקביל לא באמת עובד.]

כדי לקיים את תהליכי ההזדהות, אנחנו זקוקים לשהות עם דמויות ההזדהות המשמעותיות לנו, והשהות הזו הולכת ומתמעטת בחיינו. כאשר ילדים מבלים עם האבות והאימהות שלהם, שעות ספורות ביום בממוצע, אלה בדרך-כלל טרודים וטרודות בכל מיני דברים אחרים, אם באופן פיזי ממש ואם רק באופן מנטלי. אין תמה, על-כן, שההפרעות הנפוצות ביותר בקרב ילדים וילדות בימים אלה הן "הפרעות קשב" או "הפרעות קשב וריכוז", שהן הפרעות הקשורות ליכולת לווסת את ההתייחסות לגירויים. הסימפטומים המרכזיים של הפרעות הקשב והריכוז לסוגיהן הם: קושי להיות קשוב לאורך זמן, להתרכז, להימנע מהסחות, להיות בשקט, לתכנן, לעבד מידע וכולי. הסימפטומים האלה הם סימפטומים של החברה כולה, לא? איך לא ייווצרו כאלה קשיים, כאשר תינוקות וילדים מתפתחים ומתפתחות כיום בתוך מציאות בה דמויות ההזדהות כל הזמן "מחוברות" למקום אחר מאשר המקום בו הן נמצאות, ולאנשים אחרים מאלה שנמצאים בסביבתם? הטלוויזיה, האינטרנט, הטלפון הסלולרי, האייפוד, כולם כל הזמן מנכיחים את מה שנעדר, מהווים הסחה שמושכת את תשומת הלב של המבוגרים והמבוגרות כל הזמן. הפרעות הקשב והריכוז, אם כן, מתחילות אצל ההורים. ילדים וילדות פשוט מזדהים עם המוסחות של ההורים, עם היחס המקוטע והמפוצל של ההורים כלפיהם. [בכל פעם שהטלפון הסלולרי מצלצל ואני לא מצליחה להתעלם ממנו, ועוזבת את המשחק עם הבת שלי, אני מתנהגת כמו מישהי עם הפרעת קשב וריכוז. הגירויים חזקים כל-כך, והמובנות מאליה של הקדימות שלהם ברורה כל-כך, שאנחנו בכלל לא שמים לב לאופן בו אנחנו קוטעים משהו ועוברים לגירוי אחר…]. היחס המופנם הוא יחס מהבהב, נוכח-נעדר, שמקיים אותי ומבטל אותי לסירוגין.

אני אסכם את הטענות שהעליתי עד עתה:

  1. האפשרות לקיים תהליכי הזדהות כרוכה בנוכחות מלאה של דמויות ההזדהות על-פני משך של זמן.
  2. תהליכי הזדהות מחייבים ביטחון רגשי ואפשרות לדחות את האחר/ת על-מנת ליצור את עצמי כאחר/ת, אבל גם דומה.
  3. תינוקות ופעוטות שגדלים היום אינם זוכים למספיק שהות עם דמויות ההזדהות המרכזיות שלהן.
  4. כאשר יש שהות כזאת, אין מספיק נוכחות, או שהנוכחות מפוצלת. היחס המופנם הוא מעין "יחס מהבהב", נוכח נעדר, מקיים ומבטל לסירוגין.
  5. כתוצאה מכך שאין מספיק שהות ואין מספיק נוכחות מלאה, מופרע גם הביטחון הרגשי.
  6. ההפרעות הללו לתהליכי ההזדהות הן, בעיני, אחד הגורמים המרכזיים המובילים לכך שילדים וילדות גדלים עם "הפרעת קשב מובנית", ועם דימוי עצמי מעורער. הם לא יכולים ויכולות לשבת בשיעור, או בפגישה טיפולית, בלי לכתוב הודעות טקסט בסלולרי, לבדוק מי חיפש אותם ואותן, וכולי. [הערה: יש פרדיספוזיציה גנטית, אבל מרוב העיסוק בתורשה אנחנו שוכחים שמה שעובר בתורשה הוא הפוטנציאל, ושלא כל פוטנציאל חייבים לממש].

אחת ההפרעות הגדולות ביותר לאפשרות לקיים תהליכי הזדהות היא קצב החיים. יש לי דוגמא פשוטה מאוד לעניין הזה. לפני שבוע ראיתי את הסרט של היצ'קוק "לתפוס גנב" עם קארי גרנט. מזמן לא ראיתי סרט של היצ'קוק, ומאחר שהייתי עסוקה בנושאים שעליהם אני מדברת היום, שמתי לב לקלות היתרה בה אני מייצרת הזדהות עם הגיבור. הסיפור, בקווים כלליים, הוא שמישהו גונב את התכשיטים של נשות הריביירה הצרפתית. הגניבות מתבצעות בטכניקה זהה לחלוטין לטכניקה שבה נהג הגיבור, ג'ון רובי, גילומו של קארי גרנט, לגנוב בעבר. ג'ון רובי, המכונה "החתול", נתפס בעבר, ישב בכלא, הצטרף למחתרת הצרפתית ואז חזר למוטב ופרש לחיי בדידות בווילה שלו בריביירה. באופן טבעי הוא כמובן חשוד בגניבות, ובשלב די מוקדם של הסרט הוא מחליט שעליו לתפוס את הגנב האמיתי על-מנת להסיר מעליו את האשמה. הסרט בנוי כך שאני כצופה אינני יודעת בוודאות שהוא לא הגנב. מכיוון שהוא מנסה לתפוס את הגנב, הוא תמיד נמצא בסביבה בה מתרחשת הגניבה. למרות זאת, די מהר וממש בקלות, פיתחתי יחס של חיבה ואמון כלפי הגיבור. אז מה איפשר לי ליצור את ההזדהות הזאת? אני אתאר לכם את אחת הסצנות מתחילת הסרט. הגיבור, שבשלב זה אנחנו לא יודעים אם הוא הגנב או לא, קופץ מסירה ושוחה אל החוף. אחר-כך הוא יוצא מהמים, הולך כמה צעדים ומתיישב על החוף. המצלמה מתחילה לשוטט, ואנחנו רואים את האנשים שיושבים סביבו. זוג מבוגר, בגיל העמידה, יושבים תחת השמשייה. משפחה עם כמה ילדים משחקים בחול. גבר צעיר מתעמל. המצלמה מתמקדת לרגע על אישה יפה במשקפי שמש לבנים, ואני מציינת לעצמי כמה היא יפה (גרייס קלי), ואז מישהו מגיע וקורא לג'ון רובי לטלפון. הדבר המרכזי ששמתי לב אליו הוא הקצב: הקצב של ההתרחשות על המסך תאם את הקצב של העולם הפנימי שלי, פחות או יותר. המצלמה מצלמת את ההתרחשות דרך עיניו של הגיבור. הקצב הוא כזה המאפשר לי להרגיש שאני רואה את הדברים כמעט כמו שהוא רואה. זה קורה בכל פעם לכמה רגעים, וזה מספיק. אני יכולה לפתח הזדהות עם הגיבור, די מהר אני מתחילה לחבב אותו, ואני יכולה ללוות אותו לאורך הסרט תוך בחינה של השאלה האם הוא הגנב. לפעמים אני בטוחה שלא יכול להיות שהוא הגנב למרות שכל העדויות מוכיחות אחרת, ולפעמים נדמה לי שאולי הוא בכל-זאת הגנב. בכל מקרה, יש לי שהות לחוות את היחסים המורכבים עם הדמות שלו, והסרט עובד נהדר במתח שבין ההתרחשות לבין ההזדהות שלי.

מרחב החיים המערבי הנוכחי הוא מרחב מואץ, שבו יש מיעוט נוכחות או נוכחות מפוצלת, אין שהות לתהליכים מורכבים ואיטיים, ואין ביטחון בנוכחות של האחר או האחרת. אז יש פער בין הצרכים הנפשיים שיש לנו על-מנת לקיים את תהליכי ההזדהות, לבין המרחב הקיים. לפער הזה יש השלכות לא פשוטות על ההתפתחות הנפשית.

ראשית, יש הזדקקות גדולה יותר, מכיוון שהצורך לא מסופק. בקליניקה זה מתבטא בכך שיש יותר ויותר מטופלים ומטופלות עם הפרעות ראשוניות, שכולן נוגעות בעניינים של קשר ראשוני ושל וויסות: הפרעות קשב וריכוז, הפרעות אכילה, התמכרויות. כאשר יש פער בין ההזדקקות לבין הצורך, יש היאחזות. אמא מתסכלת מייצרת עוד ועוד הזדקקות, לא חופש.

בנוסף, דימויי הזהות העצמית הנוצרים בתהליכי הזדהות לא מספקים הם דימויים נוקשים יותר. אין מקום או שהות להתאמות עדינות אל מול דמויות ההזדהות. ילדים וילדות צריכים לפתח תחושה של "זהות עצמית" ללא השהות לייצר התאמות אל מול הדימוי וללא הביטחון באפשרות ליצור הבחנות והפרדות בין האחר לבין עצמי. דברים אינם הופכים ל"שלי" באופן מלא במצב כזה. כדי שהדבר יהפוך לשלי, לחלק ממני, אני צריכה שהות וחירות לבחון אותו, לחוש אותו, לשים אותו בצד, ולשחק בו שוב, לבחור בו או לעצבו מחדש לפי צרכיי. אם אין שהות ואין ביטחון רגשי, אני יכולה רק "לקחת את זה או לעזוב את זה". באופן הזה, האפשרויות הקיימות הן או חיקוי או דחייה, ולא הזדהות, ויש קושי גדל והולך לפתח תחושה של זהות עצמית. כך למשל, גיל ההתבגרות, שבעבר היה מקובל לתחום אותו בטווח הגילים שבין 12-18, מתפרש היום עד גיל 30 לפחות. לא נדיר בכלל, וודאי לא בחברה חילונית בתל-אביב, שאנשים ונשים מגיעים לקליניקה בגיל שבין 30-40 וגם אחרי 40 והם עדיין לא יודעים או יודעות "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה?" האם הוא רוצה ללמוד באוניברסיטה? האם היא רוצה להיות אימא? האם הוא רוצה להיות אבא? האם היא רוצה לחיות עם גבר או עם אישה? [אינני מדברת על מצב של משבר, שבו מתערערות כל מיני תפיסות של זהות ועולים ספקות ביחס למצב המשפחתי, למקצוע, וכדומה אלא על תהליך שלא הגיע למימוש.]

אז ההזדקקות גדלה, אין סיפוק של הצורך, התסכול גובר, הדימוי העצמי יותר פגיע, ומה שנוצר הוא יותר ויותר אלימות. אני אנסה להסביר למה זה קורה: מה הקשר הפסיכולוגי בין הזדהות לבין אלימות?

הפרדיגמה הבסיסית להזדהות על-פי לאקאן היא המראה: הפעוט המתענג על דמותו הנשקפת מהמראה. לפעוט יש שליטה מלאה על הופעת הדמות ועל היעלמותה, והיא זהה לעצמה בכל פעם בה היא מופיעה. האגו, אם כן, נוצר מתוך הזדהות עם דימוי: "אני הוא האחר". כשהתינוקת מתבוננת במראה לראשונה, היא אינה מזהה את הדימוי הנשקף ממנה כ"אני". אפשר לחשוב על התהליך כעל תהליך בן שני שלבים:

  1. מי זה במראה? הדימוי הנשקף מהמראה נתפס כ"אחר".
  2. ה"אחרת" הזו היא אני.

בשלב המראה, אם כן, הפעוט מפנים את ה"אחר" המדומיין, הנשקף מהמראה, כ"אני". אבל הדימוי הנשקף מהמראה אינו באמת "אני". אני אינני באמת זהה לדימוי שלי: יש פער עצום ובלתי ניתן לגישור בין החוויה של אדם את עצמו במובן הכי גופני ורגשי לבין הדימוי הנשקף מהמראה [אפשר לחשוב על הרעיון הזה באמצעות הדוגמא של אנורקסיה: הנערה האנורקטית המתבוננת במראה אינה מזהה את עצמה עם הדימוי שלה]. אמנם יש לאדם שליטה על הדימוי הנשקף מהמראה, אם אני ארים את ידי, גם הדמות שבמראה תעשה כך ככל הנראה, אבל אין לאדם שליטה אמיתית על עצמו [למשל: חלומות. פליטות פה. הלא-מודע בכלל]. במילים אחרות, אם חושבים על תהליך ההזדהות כעל תהליך שבו יש זהות בין אדם לבין הדימוי שלו, הרי כל אי-זהות תהיה בלתי נסבלת ותעורר אלימות עצמית [שוב, כמו במקרה של הפרעות אכילה].

הפרדיגמה הבסיסית הזאת, שמתרחשת בין הפעוטה לבין עצמה מוכללת בהמשך ההתפתחות גם ל"אחרים" אחרים: אימא, אבא, אח או אחות, ובהמשך גם לכל "אחר" ו"אחרת", מגדרית, פוליטית, דתית, וכולי. אלמלא השלב השני, הקובע ש"האחרת הזו היא אני", יכולנו אולי להישאר עם הסקרנות הטבעית שאינה מבקשת וודאות ושליטה, ששואלת "מי זה?" מבלי לדעת אותו או אותה. השלב השני, בו מתפתחת ההבנה ש"האחר הזה הוא אני", מקסים ככל שהוא כאשר תינוק עושה אותו מול המראה, הוא אלימות לשמה כאשר הוא נעשה מול מישהו אחר או מישהי אחרת. במובן הזה, הזדהות המבוססת על תפיסה של זהות במובן של "זהה" היא מגמה החותרת לכיבוש האחר, להכנעתו ולשליטה עליו. האלימות נובעת מהתפיסה שהאחרת היא כמוני, ואם אינה בדיוק כמוני הרי שיש להפוך אותה לכזאת.

כולכן מכירות בוודאי את ספר הילדים הנהדר של לאה גולדברג, "איה פלוטו". אפשר לחשוב על הסיפור של פלוטו כעל תהליך של מציאת זהות שאינה מבוססת על מחיקת עצמי או מחיקת האחר. פלוטו, אני אזכיר, בורח מקיבוץ מגידו, מתרוצץ בשדות ופוגש בדרך כל מיני "אחרים" ו"אחרות". ראשית הוא פוגש בצפרדע. הוא אומר "שלום", והיא עונה "קווה קווה" וקופצת לבריכה. ואז "פלוטו שלנו שרוי במבוכה: מתוך הבריכה מביטות בו עיניים של כלב… מה יש שם מתחת למים?" כמו נרקיסוס, פלוטו מרותק לדימוי של עצמו המשתקף ממימי הבריכה, והוא קורס לתוך ההשתקפות של עצמו ונופל למים. למזלו הוא פוגש שם בדג עם תודעת זהות מפותחת והבחנה טובה בהבדלים שבין עצמי לבין אחר. הדג אומר לו בפשטות גמורה: "כלבים במים? זה לא טוב. צא ידידי היקר אל החוף". "פלוטו יוצא אל החוף, הוא שמח". בשלב הזה הוא מתחיל להיות פנוי להבחין בסביבה שלו: "היום יפה. הנרקיס פורח". ואז הוא פוגש ב"אחר" נוסף: הפרפר. כאן אפשר כבר לראות את ההשפעה המיטיבה של המפגש הטיפולי-משהו של פלוטו עם הדג. פלוטו כבר לא מנסה לעוף כמו הפרפר, אלא מצטער על האחרות שלו: הוא אומר לפרפר "שלום", הפרפר נושא כנפיים, ו"מביט בו הכלב ונדהם ועצוב: מדוע אני לא אוכל לעוף?". בשלב הזה פלוטו כבר מבין שאיננו צפרדע, שאינו דג, ואינו פרפר. הוא שורד את האחרות שלו ושלהם, מעבר לנרקיסיזם ומעבר ל"זהות" במובן של "זהה". בהמשך הוא פוגש בחבר הקיבוץ הדוהר על הסוס ומתחרה עם הסוס: "נראה מי יגיע יותר מהר!", הוא מבין שגם אם שניהם יודעים לרוץ, הם אינם זהים, אחד מהם רץ מהר יותר מהשני… בסוף היום, בסוף הסיפור, כשפלוטו פוגש את הפרה ברפת, הוא פתוח למפגש עם הפרה ומלא בסקרנות: "שלום לך פרה, את עושה קצפת?"… פלוטו, הכלב, פוגש את הפרה באמת. הוא לא חושב שהוא פרה, והוא לא מנסה לעשות בעצמו קצפת.

תהליכי הזדהות מופרעים מייצרים את ה"אחר" כ"זהה" לי, במקום לייצר את ה"עצמי" כ"אחרת". במילים אחרות, אנחנו לא מצליחים לעשות את כל הדרך שעשה פלוטו בעזרתה של לאה גולדברג, ולא מגיעים אל המקום של הסקרנות הפשוטה הזאת ביחס לאחר וביחס לעצמי. הדימוי העצמי הפגיע ותחושת הזהות המעורערת מותירים אותנו במקום של מאבק קיום: או אני או הוא. במקום הסקרנות אנחנו מפתחים עוינות.

דימוי עצמי פגיע כזה הוא דימוי עצמי המתבסס יותר על סטריאוטיפ, כמעט קריקטורה, מאשר על דמויות חיות ואנושיות. המשמעות היא שונה לגברים ולנשים, מאחר שהדימויים הסטריאוטיפיים של גברים ושל נשים הם שונים. אני לא חושבת שגברים הם יותר אלימים מנשים. אני חושבת שבהיעדר דמויות הזדהות זמינות, עומדות בפני גברים ונשים אותן האפשרויות: לבחור בסטריאוטיפ ו"להידבק" אליו, או לא למצוא את עצמם ואת עצמן בתוך סטריאוטיפ המגדר. הסטריאוטיפ הגברי הוא סטריאוטיפ שמפעיל כוח ואלימות על אחרים ואחרות. הסטריאוטיפ הנשי נוטה יותר להפעלת אלימות כלפי העצמי, כמו במקרים של הפרעות אכילה, השחתת הגוף בניתוחים פלסטיים, וכדומה. בכל אופן, הפגיעה בתהליכי ההזדהות המובילה להיעדר תחושת עצמיות ברורה ויציבה פוגע גם בגברים וגם בנשים.

עם זאת, הדימוי הסטריאוטיפי הנשי יכול להוות גם השראה למודל של סובייקטיביות שאיננו אלים. מאחר שהסטריאוטיפ הנשי הוא כזה המבוסס על "היות" ולא על "לעשות", יש בו פוטנציאל של ממש לקידום האפשרות לנוכחות מלאה יותר. כיוון שהנשיות אינה מאוימת מהתערבבות עם האחר, הן במובן של המיניות הנשית והן במובן של האפשרות לשאת בתוכי חיים אחרים, יש במודל הזה פוטנציאל ליחס מקבל כלפי האחר או האחרת.

אני אדגים את האופן שבו הרעיונות האלה באים לידי ביטוי בקליניקה בעזרת דוגמא של מטופלת  מתבגרת, שעונה לטלפון סלולרי בכל פגישה, לפעמים פעמיים או שלוש, ואומרת: "הי… אני אצל פסיכולוגית… לא יכולה לדבר. ביי". לפי התיאוריה הפסיכואנליטית הקלאסית, זוהי התנגדות לטיפול. המחשבה במושגים של "התנגדות" מייצרת תחושה של התנגדות-שכנגד, ואז הסיטואציה היא סיטואציה בה אני כמטפלת צריכה להגן על עצמי מפני פנטזיות של התנגדות שאני עצמי העליתי. אבל אם חושבים על הדברים במושגים שדיברתי עליהם היום, נפתחות כל מיני אפשרויות להבנה של הסיטואציה. אפשר לחשוב על הסיטואציה, למשל, כסיטואציה של הגדרת זהות. המטופלת מגדירה את הזהות שלה כמטופלת, כל הזמן. כדי להיות בטיפול, כדי להרגיש את המרחב הזה, היא צריכה להגיד את זה, שוב ושוב… בינתיים, זה כל מה שיש: "אני אצל פסיכולוגית". אין אפילו ה' הידיעה, אני לא "הפסיכולוגית", וודאי שלא "הפסיכולוגית שלי". בשלב בו אנו נמצאות כרגע אין אותי, ואין אותה. יש איזשהו מיקום במרחב.

עוד אפשרות לחשוב על הסיטואציה הזאת, היא לחשוב שהמטופלת הזאת מייצרת ביני לבינה מרחק, כדי לא להיבלע. "אני" אצל "פסיכולוגית". יש במשפט אותה, ואותי, ואנחנו נפרדות ולא מתמזגות. יש את ה"אצל", שמפריד בינינו.

במושגים שעליהם דיברנו היום, אפשר לומר שהמטופלת מביאה אלי לטיפול את היחס המופנם שלה, יחס של נוכחות מהבהבת כזאת, רגע אחד אנחנו יחד בשיחה, ורגע אחר כך היא נעלמת לשיחת טלפון, וחוזר חלילה.

מטרת הטיפול אינה ליצור אני שמורכב מאינטגרציה של זהויות והזדהויות, אלא אני שהוא אחר או אחרת. אחת הבעיות בטיפול דינמי עכשווי, היא שיש ריקנות לא מטופלת. אם אין אפשרות לקיים תהליכי הזדהות בצורה מיטיבה, יש ריקנות. אין אפשרות להיות בתוך עצמך ואז הצורך בגירויים חיצוניים ובהסחות רק גדל והולך. מטופלים ומטופלות מוצאים שזמן מה לאחר תחילת הטיפול מתעוררות בהם ובהן תחושות הרבה יותר קשות מאשר לפני הטיפול. כל מיני הסחות שהיו מקובלות לפני הטיפול כבר לא עובדות, ויש חוויות מאוד קשות של כאב נפשי ושל ריקנות. תפקיד הטיפול בעת הזאת הוא לייצר שהות לתהליכים מורכבים ואיטיים, ולא למלא את הריק. רק כלי ריק יכול להתמלא. כאשר הכלי מלא בגירויים ובהסחות, אין מקום ליצירה עצמית. אני חושבת שביום בו המטופלת הזאת לא תענה לטלפון, תסגור את הטלפון בתחילת הפגישה, או אולי אפילו תענה לטלפון ותגיד משהו אחר, אדע שמשהו השתנה בתפיסת הזהות שלה.

העשייה הטיפולית צריכה לייצר את העצמי כאחרת: לייצר במטופלים ובמטופלות שלנו, כמו גם בנו עצמנו, יחס של סקרנות ושל אי-ידיעה. לתת להן להפתיע את עצמן, ולאפשר לנו כמטפלות להפתיע את עצמנו.

לפני כמה שנים ראיתי תערוכת צילומים של אמן גרמני בשם מייקל ווסלי, שמאוד הרשימה אותי. מייקל ווסלי הוא צלם שמשתמש בחשיפות מאוד מאוד ארוכות, החל מכמה שעות ועד לכמה שנים. הוא צילם, למשל, את השיפוצים במוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק במשך שלוש שנים. אני מתכוונת, תמונה אחת, פריים אחד, שנוצר מתוך חשיפה של אותו הפילם במשך שלוש שנים רצופות.

[הקרנה של התמונה: אפשר ממש לראות את השינויים במבנה לאורך השנים].

הצילום עובד על-ידי חשיפה של סרט הצילום לאור במשך זמן מסוים. המאמץ הראשוני של אמני הצילום היה ליצור חשיפה של הפילם לאור במשך זמן קצר ככל האפשר, קצר מספיק כדי להקפיא תנועה. יש גישה באמנות הצילום המתייחסת לחשיבות של "הרגע המכריע", שהדמות המזוהה איתה יותר מכל היא הצלם הצרפתי אנרי קרטייה-ברסון. זו גישה מאוד סטריאוטיפית-גברית בעיני. קרטייה-ברסון אמר, למשל, בראיון לעיתון וושינגטון פוסט: "צילום איננו פועל כמו ציור. כאשר אתה מצלם תמונה, מתקיימת לשנייה פעולה יצירתית. העין שלך מוכרחה לזהות קומפוזיציה או ביטוי רגשי אותם מזמנים לך החיים, ואתה חייב לדעת מתוך אינטואיציה מתי ללחוץ על המצלמה. זה הוא הרגע בו הצלם הוא יצירתי". כשאני קוראת את זה, אני רואה בעיני רוחי את הדמות הגברית במערבון, זו שצריכה לדעת בדיוק מתי לשלוף את האקדח וללחוץ על ההדק.

מייקל ווסלי, ואולי לכן העבודות שלו כל-כך נוגעות לליבי, מנסה ליצור את האפקט ההפוך לגמרי: לתפוס את הרעיון של משך הזמן והשהות באמצעות תצלום אחד. זה מאמץ שהכיווניות שלו הפוכה למדיום של צילום, והפוכה לקצב המואץ של החיים. האפקט שנוצר מהחשיפות הממושכות הללו הוא שכל מה שזז, מוטבע על הפילם באופן מטושטש, משהו כמו רוח רפאים, שנראית לא נראית. באחת התמונות של ווסלי, למשל, אפשר לראות חדר במוזיאון ובו מוצגת התערוכה של העבודות שלו. החשיפה הממושכת הופכת את האנשים המסתובבים בחדר ומתבוננים בעבודות להיראות כמו רוח רפאים, כמעט שקופים, ואילו העבודות של ווסלי התלויות על הקיר, וכמובן לא זזות במשך כל זמן החשיפה, נראות ברורות וצלולות, כמעט נצחיות. מה שמועבר באמצעות הטכניקה הזאת של חשיפה ממושכת של ווסלי הוא יחסים הפוכים בין מה שחי ובתנועה לבין מה שדומם. אם חושבים על הנפש כמו על הפילם הזה, הרי שככל שהנוכחות של דמויות ההזדהות יותר יציבה ומלאה, ההטבעה על הנפש תהיה יותר ברורה.

בסדרה של תמונות הנקראת "still life", צילם מייקל ווסלי אגרטלי פרחים במשך פרקי זמן של עשרה ימים עד שבועיים. [הקרנה: still life]. בתמונות האלה אפשר לראות את ההשתנות של הפרחים לאורך הזמן, אבל אפשר גם לראות את ההטבעה של הדימוי על הפילם. [הקרנה: still life2 ] אז אמנם אין כאן קווי מתאר ברורים, אבל אי-אפשר לטעות בעובדה שיש כאן פרחים. [still life 3].

הדיוקן העצמי של מייקל ווסלי צולם גם הוא לאורך זמן, והתוצאה היא דיוקן מטושטש, ללא תווי פנים ברורים. [הקרנה: דיוקן עצמי]. במובנים רבים, זה דיוקן הרבה יותר מדויק מאשר תמונה התופסת את תווי הפנים בבהירות, ונכונה רק לרגע אחד מסוים ולזווית צילום אחת.

אני רוצה לקרוא את שם ההרצאה שוב, במובן אחר מהמקובל, בהשראת הדיוקן העצמי של מייקל ווסלי: אם אני אינני אני, כלומר, אני לא זהה לעצמי, אלא רק דומה לי, אז אני יכולה להיות אחרת וחדשה בכל פעם, וזו אחת התכונות החשובות ביותר במאמץ שלנו לקבל את חיינו המשתנים כל הזמן.

  • רוב הילדים והילדות שלנו נמצאים באיזושהי מסגרת לא מעט שעות ביום, ולפעמים, אחרי שהילד או הילדה חוזרים מהגן או מבית-הספר, אז הם הולכים ל"חוג". זאת אומרת, שהילדים כל הזמן עושים משהו, בדרך-כלל משהו שאומרים להם לעשות, ורוב הזמן הם לא עושים את המשהו הזה עם האבות והאימהות שלהם.
  • מאוד אופנתי לדבר על "גבולות". אבל "גבולות" זה לא להגיד לילדים מה לעשות. גבולות זה עניין פנימי. זה משהו שקשור ליכולת לעשות הפרדות ביני לבין הילדה שלי, ולהבין שהיא אומרת לי עכשיו מה לעשות כי יש לה צורך מאוד עמוק להשיג טיפת שליטה בחיים אחרי שכמעט שנתיים העבירו אותה ממקום למקום כמו חבילה. היא מתחילה לחוות את היכולת שלה ואת העצמאות שלה, וזה גם מסעיר אבל גם מאוד מפחיד. היכולת שלה לרוץ ולהתרחק כרוכה באפשרות להגיד "אמא שב פה", וביכולת שלי לעשות מה שהיא אומרת.
  • גם התינוקות והילדים צריכים "להתפתח" מהר היום: מודדים את ההישגים שלהם ושלהן בימים ובחודשים, ולא מאפשרים להם זמן לנשום, להיות, לקיים את התהליכים הנפשיים בשקט ובביטחון.
  • "עכשיו עושים יצירה": פרדוקס מובנה. יצירה היא נביעה פנימית. אם שוהים עם ילד או ילדה במשך שעה בלי לנהל אותו, הוא ייצור כל הזמן: הוא ימציא משחקים, הוא יבקש לצייר, הוא יפרק וירכיב דברים. כשאנחנו "עושים יצירה", אנחנו לא מאפשרים לכל התהליכים הללו להתרחש באופן ספונטני.
  • הפנטזיה שהכרה באחר משמעותה מחיקה של העצמי. איך הכרה באחר יכולה להיות מחיקה של עצמי? בלבול כזה יכול להתרחש רק במקום בו יש בלבול בין "עצמי" לבין "אחר". בהתאם להלך הרוח הזה, אם המבט שלי מופנה אל האחר או האחרת אני איני קיימת. כדי לא להימחק, עלי להתבונן כל העת בעצמי: נשקפת במראה, במימי האגם, בפייסבוק… וכדומה.
  • תהליכי ההזדהות מופרעים מייצרים את ה"אחר" כ"זהה" לי, במקום לייצר את ה"עצמי" כ"אחרת". איך אפשר למצוא את המקום של הסקרנות הזאת ביחס לאחר?

 

 

Winnicott, D.W. (1958). The Capacity to be Alone. Int. J. Psycho-Anal., 39:416-420.

ציטוטי השראה: