אומרים לנו שיש אחר: על הקשר בין הזדהות לאלימות

הרצאה בכנס "עשור לתכנית ללימודי מגדר" 13.1.2010

העולם משתנה. אמירה זו הייתה כנראה נכונה מאז ומעולם, אבל מאחר שחלק מהשינוי כרוך גם בשינוי של קצב ההשתנות, הצורך לחשוב על העולם המשתנה ולהתאים את התפיסות האישיות, הפוליטיות והמקצועיות שלנו אליו נעשה כל הזמן יותר ויותר דחוף. וברוח הדחיפות הזאת, אני אנסה להגיד משהו על תהליכי הזדהות ועל האופן בו הם קשורים לאלימות בעשרים דקות. בעולם האקדמי של ימינו, זה בכלל לא מובן מאליו שנותנים לתלמידת דוקטורט הזדמנות כזאת. במובן הזה, החוג ללימודי מגדר, שהאירוע הזה הוא חגיגת העשור להקמתו כמו גם כנס לזכרה של פרופסור דפנה יזרעאלי, הוא חממה מיוחדת במינה. אני שמחה על הזכות שיש לי להיות חלק מהחממה הזאת, וליהנות מהאפשרות לצמוח בתנאים המיטיבים שהיא מאפשרת. אז אני אומרת תודה על האפשרות לחשוב ולדבר את מחשבותיי: לראש החוג, פרופסור טובה כהן, לחלי הילל האחת והיחידה, למנחה שלי, דוקטור ליאת פרידמן, ולכולכן שבאתן לשמוע.

בעברית ובאנגלית, המילה "הזדהות" קשורה בזהות. המושג "זהות" מסמן תנועה כפולה: מחד, התמזגות וטשטוש של הבדלים, ומאידך, ייחודיות. הזדהות היא תהליך פסיכולוגי בו מישהו או מישהי הופך/הופכת חלק מהאישיות שלו או שלה לתואם לאישיות של מישהו או מישהי אחרים, המשמשים כמודל. בספרות הפסיכואנליטית, המכניזם של הזדהות הוא אופן מרכזי של התקשרות לאחרים או אחרות; אחד התהליכים המרכזיים המכוננים את הנפש. ככל שפיתח פרויד את הרעיון שהאני והאני העליון נבנים על בסיס סדרת הזדהויות, קיבל מושג ההזדהות את המובן "עצם התהליך שבו נבנה הסובייקט האנושי". אלא שהסובייקט האנושי כיום מתפתח בתוך מערכות פיזיות, חברתיות ומבניות שונות מאלה שבעבר. מבנה המשפחה פחות ברור ופחות יציב, והאדם מתפתח בתוך מציאות בה הוא כל הזמן "מחובר" למקום אחר מאשר המקום בו הוא נמצא ולאנשים אחרים מאלה שבסביבתו. הטלוויזיה, האינטרנט, הטלפון הסלולרי, האייפוד, כולם כל הזמן מנכיחים את מה שנעדר. מיעוט הנוכחות, או הנוכחות המפוצלת שבה מתנהלים החיים של רובנו רוב הזמן, מקשים מאוד על תהליכי ההזדהות ועל תהליכים של גיבוש זהות. תפיסת הזהות העצמית מתפתחת מבלי שיש מספיק נוכחות של דמויות ההזדהות ושל המזדהה עצמו. אם יש נוכחות, הנוכחות היא לרוב מפוצלת. [דוגמאות: גבר ואישה יושבים יחד במסעדה וכל אחד מהם מדבר בטלפון הסלולרי עם מישהו או מישהי אחרים, זוג הורים יושבים מקדימה באוטו, הוא והיא מדברים  בטלפון הסלולרי, ובמושב האחורי יש שלושה ילדים קטנים…].

המרחב שנוצר בקצב החיים המואץ הוא מרחב בינארי, שבו יש מיעוט נוכחות או נוכחות מפוצלת, אין שהות לתהליכים מורכבים ואיטיים, ואין ביטחון בנוכחות של האחר או האחרת [להסביר: מרחב בינארי]. למרחב הזה יש השלכות לא פשוטות על ההתפתחות הנפשית. מרחב בינארי כזה, למשל, מייצר אמביוולנטיות, מכיוון שהוא מאפשר רק "לקחת את זה או לעזוב את זה". הדברים אף-פעם לא הופכים לשלי באופן מלא ללא השהות לייצר התאמות עדינות אל מול הדימוי וללא הביטחון באפשרות ליצור הבחנות והפרדות בין אחר לבין עצמי. כך למשל, גיל ההתבגרות, שבעבר היה מקובל לתחום אותו בטווח הגילים שבין 12-18, מתפרש היום עד גיל 30 לפחות. לא נדיר בכלל, וודאי לא בחברה חילונית בתל-אביב, שאנשים ונשים מגיעים לקליניקה בגיל שבין 30-40 וגם אחרי 40 והם עדיין לא יודעים או יודעות "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה?". האם הוא רוצה ללמוד באוניברסיטה? האם היא רוצה להיות אימא? האם הוא רוצה להיות אבא? האם היא רוצה לחיות עם גבר או עם אישה? אינני מדברת על מצב של משבר, שבו מתערערות כל מיני תפיסות של זהות ועולות ספקות ביחס למצב המשפחתי, למקצוע, וכדומה אלא על תהליך שלא הגיע למימוש.

לכאורה, כל האפשרויות פתוחות ויש בעולם כזה פוטנציאל של ממש לשחרור ממושגים ומתפיסות דכאניות. אפשר היה לחשוב על פסטיבל באטלריאני של משחקי זהויות, אלא שבמרבית המקרים מדובר על מצבים של מצוקה קיצונית, ושל הרבה מאוד אלימות שמופעלת כלפי העצמי וכלפי אחרים ואחרות. על-מנת שאפשר יהיה לממש את הפוטנציאל לשחרור, יש לשנות את האופן בו מובנים תהליכי ההזדהות באמצעותם נוצרת הזהות. ההחזקה במושגי הזהות הקיימים על רקע השינויים המואצים בכל תחומי החיים ככלל ובחיים הנפשיים בפרט מייצרת איום ומובילה לאלימות. ככל שגובר הצורך בהגנה על מושגי זהות שאינם תואמים, גוברת האלימות: כאשר חושבים על הזדהות במובן של "זהה", כל מה שאיננו "זהה", כלומר "אחר", מעורר תחושת איום על האני והתקפה על כל מה שאינו אני.

הפרדיגמה הבסיסית להזדהות על-פי לאקאן היא המראה: הפעוט המתענג על דמותו הנשקפת מהמראה. לפעוט יש שליטה מלאה על הופעת הדמות ועל היעלמותה, והיא זהה לעצמה בכל פעם בה היא מופיעה. האגו, אם כן, נוצר מתוך הזדהות עם דימוי: אני הוא האחר/ת. כשהתינוקת מתבוננת במראה לראשונה, היא אינה מזהה את הדימוי הנשקף ממנה כ"אני". אפשר לחשוב על התהליך כעל תהליך בן שני שלבים:

1. מי זה במראה? הדימוי הנשקף מהמראה נתפס כ"אחר".
2. ה"אחר" הזה הוא אני.

בשלב המראה, אם כן, הילד מפנים את ה"אחר" המדומיין, הנשקף מהמראה, כ"אני". אבל הדימוי הנשקף מהמראה אינו באמת אני. אפילו אני אינני באמת זהה לדימוי שלי: יש פער עצום ובלתי ניתן לגישור בין החוויה של אדם את עצמו במובן הכי גופני ורגשי לבין הדימוי הנשקף מהמראה [להסביר את הרעיון הזה באמצעות הדוגמא של אנורקסיה]. אמנם יש לאדם שליטה על הדימוי הנשקף מהמראה, אבל אין לאדם שליטה אמיתית על עצמו. במילים אחרות, אם חושבים על תהליך ההזדהות כעל תהליך שבו יש זהות בין אדם לבין הדימוי שלו, הרי כל אי-זהות תהיה בלתי נסבלת ותעורר אלימות עצמית [שוב, כמו במקרה של הפרעות אכילה].

הפרדיגמה הבסיסית הזאת שמתרחשת בין הפעוטה לבין עצמה מוכללת בהמשך ההתפתחות גם ל"אחרים" אחרים: אימא, אבא, אח או אחות, ובהמשך גם לכל "אחר" ו"אחרת", מגדרית, פוליטית, דתית, וכולי. אלמלא השלב השני, הקובע ש"האחרת הזו היא אני", יכולנו אולי להישאר עם הסקרנות הטבעית שאינה מבקשת וודאות ושליטה, ששואלת "מי זה?" מבלי לדעת אותו או אותה. השלב השני, בו מתפתחת ההבנה ש"האחר הזה הוא אני", מקסים ככל שהוא כאשר תינוק עושה אותו מול המראה, הוא אלימות לשמה כאשר הוא נעשה מול מישהו אחר או מישהי אחרת. במובן הזה, הזדהות המבוססת על תפיסה של זהות במובן של "זהה" היא מגמה החותרת לכיבוש האחר, להכנעתו ולשליטה עליו. האלימות נובעת מהתפיסה שהאחרת היא כמוני, ואם אינה בדיוק כמוני הרי שיש להפוך אותה לכזאת.

מתוך התפיסה הזאת, נובעת גם הפנטזיה שהכרה באחר משמעותה מחיקה של העצמי. זוהי פנטזיה המשקפת נרקיסיזם קיצוני למדי. בהתאם להלך הרוח הזה, אם המבט שלי מופנה אל האחר או האחרת אני איני קיימת. כדי לא להימחק, עלי להתבונן כל העת בעצמי: נשקפת במראה, במימי האגם, בפייסבוק… וכדומה. כולכן מכירות בוודאי את ספר הילדים הנהדר של לאה גולדברג, "איה פלוטו". אפשר לחשוב על הסיפור כעל תהליך של מציאת זהות שאינה מבוססת על מחיקת עצמי או מחיקת האחר. פלוטו, אני אזכיר, בורח מקיבוץ מגידו, מתרוצץ בשדות ופוגש בדרך כל מיני "אחרים" ו"אחרות". ראשית הוא פוגש בצפרדע. הוא אומר "שלום", והיא עונה "קווה קווה" וקופצת לבריכה. ואז "פלוטו שלנו שרוי במבוכה: מתוך הבריכה מביטות בו עיניים של כלב… מה יש שם מתחת למים?" כמו נרקיסוס, פלוטו מרותק לדימוי של עצמו המשתקף ממימי הבריכה, והוא קורס לתוך ההשתקפות של עצמו ונופל למים. למזלו הוא פוגש בדג עם תודעת זהות מפותחת והבחנה בהבדלים שבין עצמי לבין אחר. הדג אומר לו בפשטות גמורה: "כלבים במים? זה לא טוב. צא ידידי היקר אל החוף". "פלוטו יוצא אל החוף, הוא שמח", ואז הוא פוגש ב"אחר" נוסף: הפרפר. כאן אפשר כבר לראות את ההשפעה המיטיבה של המפגש הטיפולי-משהו של פלוטו עם הדג. פלוטו כבר לא מנסה לעוף כמו הפרפר, אלא מצטער על האחרות שלו: הפרפר נושא כנפיים, ו"מביט בו הכלב ונדהם ועצוב: מדוע אני לא אוכל לעוף?". בשלב הזה פלוטו כבר מבין שאיננו צפרדע, שאינו דג, ואינו פרפר. הוא שורד את האחרות שלו ושלהם, מעבר לנרקיסיזם ול"זהות" במובן של "זהה", וכשהוא פוגש בפרה ברפת, הוא פתוח למפגש ומלא בסקרנות: "שלום לך פרה, את עושה קצפת?"… נדמה לי שהשאלה החשובה שצריכה להישאל, בין אם בזירה של העשייה הפסיכולוגית, האקדמית, או הפוליטית, היא: איך אפשר למצוא את המקום של הסקרנות הזאת ביחס לאחר, אם תהליך ההזדהות מייצר את ה"אחר" כזהה, במקום לייצר את העצמי כ"אחרת"?

[דוגמא: מטופלת  מתבגרת, שעונה לטלפון סלולרי בכל פגישה, לפעמים פעמיים או שלוש, ואומרת: "הי… אני אצל פסיכולוגית… לא יכולה לדבר. ביי". לפי התיאוריה הפסיכואנליטית הקלאסית, זוהי התנגדות לטיפול. המחשבה במושגים של "התנגדות" מייצרת תחושה של התנגדות-שכנגד, ואז הסיטואציה היא סיטואציה בה המטפל מגן על עצמו מפני פנטזיות של התנגדות שמקורן בו עצמו… אבל אם חושבים על הדברים במושגים של זהות, הרי שזוהי סיטואציה של הגדרת זהות. המטופלת מגדירה את הזהות שלה כמטופלת, כל הזמן. כדי להיות בטיפול, כדי להרגיש את המרחב הזה, היא צריכה להגיד את זה, שוב ושוב… בינתיים, זה כל מה שיש: "אני אצל פסיכולוגית". אין אפילו ה' הידיעה. בשלב בו אנו נמצאות כרגע אין אותי, ואין אותה. יש איזשהו מיקום במרחב. אני חושבת שביום שבו המטופלת הזאת לא תענה לטלפון, תסגור את הטלפון בתחילת הפגישה, או אפילו תענה לטלפון ותגיד משהו אחר, אדע שמשהו השתנה בתפיסת הזהות שלה.]

מטרת הטיפול אינו ליצור אני שמורכב מאינטגרציה של זהויות והזדהויות, אלא אני שהוא אחר. נראה כי החיפוש בפסיכואנליזה הוא כל הזמן חיפוש אחר מה שאין בתוך מה שיש: אם יש אחר, אולי אמצא בו את עצמי?  ואם יש התנגדויות, אולי אפשר למצוא שם את הלא-מודע של המטופלת? אבל העניין הוא לא באמת לחפש את הלא-מודע של המטופל בתוך ההתנגדויות, או לחפש את עצמי באחר.

האחר הוא אחר. אין לנו ידיעה ביחס אליו, כמו שאין לנו באמת ידיעה ביחס ללא-מודע של המטופל. יש התנגדות, או בלשון אחרת, אפשר לזהות לפעמים שבמקום מסוים מושקעת הרבה מאד אנרגיה. המאמץ להבין למה מושקעת אנרגיה במקום מסוים יכול להיות בעל ערך, אבל אין מדובר בידיעה לגבי מה שאינו ידוע, ואת זה קשה מאוד לזכור. קשה לזכור את זה בקליניקה כמו גם בחיי הבית כמו גם בחיים הפוליטיים.

תיאודור רייק, אחד התלמידים של פרויד, כתב בספר שנקרא "להקשיב עם האוזן השלישית", שהפתיחות של המטפל היא מכרעת. לגשת לחקר של תהליכים לא-מודעים עם רעיונות ברורים לגבי מה שנמצא שם, הוא כותב, זה פשוט חסר טעם.

אז אין טעם להחליט לגבי הלא מודע של האחר. והאחר איננו אני באמת. וכדי שאפשר יהיה לראות אותו או אותה, לא כל שכן לדבר איתו או איתה, יש המון עבודה של ניקיון שיש לעשות בקרבנו. "ניקיון" במובן הכי סיזיפי של המילה: המאמץ צריך להיות מאמץ יומיומי מתמשך להתנתק מהמראה ולראות את ה"אחר/ת" מבעד לדימוי שלנו לגבי עצמנו, מבעד להשלכות שלנו, מבעד לפחדים. המאמץ הזה ראוי ונדרש ביחס למטופלים ולמטופלות, כמו גם ביחס לילדים ולילדות שלנו, בוודאי ביחס לבן הזוג או בת הזוג. במובנים רבים, המאמץ הזה הוא אותו מאמץ בספרה האישית, המקצועית או הפוליטית. זה נכון ביחס לגברים, לנשים, לפלשתינאים, ובכלל. האחר הוא אחר, והוא איננו אני, אבל אין זה אומר שאם איננו אני הוא מאיים באמת על הקיום שלי. מה שהכי קשה להבין ולעכל [וכאן אני מתחברת ממקום מאוד אישי לפרופסור דפנה יזרעאלי] הוא שמה שמאיים על הקיום שלי, באמת ובתמים, הוא אני.