להיעשות אישה עם סרטן שד בישראל – פגישות עם רופאים

טקסט ערוך של טיוטה להרצאה בפני רופאים

מגיל צעיר נהגתי לעשות בדיקות אצל כירורג שד אחת לחצי שנה. סבתי נפטרה מסרטן שד, דודה שלי מסרטן בחלל הבטן, וסבתי השנייה נפטרה מסרטן כבד. אמי עברה ניתוח נרחב להוצאת האיברים הנשיים בגיל צעיר יחסית בשל "מצב טרום סרטני". "המחלה" ריחפה סביב חיי מגיל מאוד צעיר, הרבה לפני שידעתי מהי ומהי המשמעות שלה, ורופא הנשים שלי הקפיד להזכיר לי לעשות בדיקות באופן סדיר. לפעמים דחיתי קצת את מועד הבדיקה הבאה, משכתי את זה חודש חודשיים. הסיטואציה בה מישהו, בדרך-כלל גבר, ממשש לי את השדיים באופן טכני הייתה לא נעימה עבורי. אבל אז היה כירורג שד שמישש את שדיי באופן שהיה קצת פחות טכני ואמר לי: "אין כאן שום דבר, זה רך ונעים". אחרי הבדיקה הזאת לא קבעתי בדיקה אצל כירורג שד במשך שנתיים. לא החלטתי לא לעשות בדיקה. רק בדיעבד אפשר לחבר את החוטים, לראות את הקשרים, להבין. האישה שהייתי אז לא הרגישה ולא הבינה שום דבר.

אחרי שנתיים, באפריל 2006, ביום שני אחר הצהריים, הושטתי פתאום יד ומששתי את שד ימין. היה שם גוש ענק, שרגע קודם, מבחינתי, לא היה שם. חמש דקות אחרי שמששתי את הגוש כבר קבעתי תור דחוף לכירורג שד ביום למחרת בשעה ארבע אחר הצהריים.

הכירורג לא העיף מבט לעברי וביקש שאתפשט מאחורי וילון ואשכב על מיטה לבדיקה גופנית. הוא מישש את חזי ואמר בבעתה: "כזה גדול?" "כן", נשנקתי. הוא עזב את אזור הבדיקה הגופנית ומבלי לומר מילה, התיישב מאחורי שולחן הכתיבה שלו והחל להקליד במחשב. התבוננתי בעצמי מונחת על מיטת הבדיקה הגופנית והנחתי שאני כנראה יכולה להתלבש ולקום. התיישבתי מולו. הוא לא הרים את עיניו מהמקלדת. אחרי כמה רגעים בהם חיפשתי את הקול שלי, קול נשי עדין אבל ברור מספיק כדי להוציא את הרופא מההזיה המכאנית שהוא שרוי בה ואולי יביא אותו לסביבה שלי, אמרתי: "דוקטור, אתה יכול אולי להגיד לי משהו? כמו שבטח שמת לב, יש לי גוש גדול מאוד בשד ואתה יכול לתאר לעצמך שאני מודאגת". בינגו. הוא הרים עיניים והסתכל אלי, והמבט הזגוגי התחלף בהבעה אנושית, מלאת חמלה אפילו. הוא פשוט חזר על דבריי, אכן יש גוש מאוד גדול בשד, והוסיף שצריך לבדוק אותו בדחיפות. מה שהוא עושה כעת, הסביר, זה להדפיס עבורי מכתבי הפנייה לאולטרסאונד ולממוגרפיה. העובדה הפשוטה שהוא דיבר אתי, שעינינו נפגשו, שינתה עבורי את הסיטואציה. הוא הסביר לי שהוא כותב על ההפניות שהעניין דחוף מאוד, ונתן לי את מספר הטלפון הסלולארי שלו על-מנת שאהיה אתו בקשר אם איני מצליחה לקבוע תור דחוף.

הסיטואציה של הבדיקה הגופנית אצל חלק מהרופאים/ות היא קשה, ולמדתי שעדיף לא להיות לבד בסיטואציה הזאת. אני מתנגדת לליווי בדרך-כלל. אני אוהבת להיות עם עצמי. אני אוהבת את הראייה הצלולה והבהירה על החיים שהסיטואציה הזאת מאפשרת. החיים עם המחלה מלאים בסבל ובהתמודדות קשה, אבל הם גם בהירים וזכים, עם הבחנה ברורה בין טוב לרע, בין מהותי לבין שולי, בין חסד לבין שכחה.

המשפחה שלי מייד קבעה לי תור לרופא פרטי. המומחה הגדול של בית החולים המקומי. שאלתי בתמימות, "למה רופא פרטי? הרי אני חברה בקופת החולים הכללית". "זה לא עובד ככה היום", ענו לי בני המשפחה המודאגים, "צריך ללכת לרופא פרטי כדי שיתייחסו אלייך". זעמתי. חשבתי על כל ההמונים שידם אינה משגת ללכת לרופא פרטי, גם עבורי זו הייתה הוצאה גדולה מאוד. נקבע לי תור לכירורג "הכי טוב שיש", שלאחר מכן התברר כי הוא מתמחה בניתוחי לבלב מסובכים. חיכינו בחדר ההמתנה שלו שלוש שעות עם עוד הרבה מאוד אנשים ונשים, כשאימת מוות מרחפת מעל ההמתנה הדמומה של כולם/ן. מאחר שחשבתי שאני עומדת למות ממש בקרוב, שלוש שעות היו המון זמן מבחינתי. שוב זעמתי. כשנכנסתי לבסוף לחדר המפואר של הרופא המפואר לא פחות, כל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא שאני רוצה שהרופא יתנצל על העיכוב הזה. אני רוצה שהאיש הזה, שכרגע הפסדתי שלוש שעות מהחיים היקרים והקצרים שלי בגללו, יתנצל. הרופא לא התייחס במילה לעיכוב. אמר כמה משפטים כלליים, עשה לי בדיקה גופנית מאחורי הוילון, ואמר ביהירות: "אני חושש שאנחנו נציל אותך". אני לא זוכרת הרבה מהסיטואציה, אבל זוכרת תערובת של רגשות, שהקלה לא הייתה דווקא מהראשונים שבהם. הזעם שלי, ההומור הקלוקל והיהירות שלו, פצעו את העור החשוף שלי. הרופא גבה עבור הפגישה 1600 ₪, וכתב לי מכתב הפנייה לרופא אחר, אונקולוג, באופן פרטי. אני זוכרת בבירור את התחושה שהיחסים האמיתיים שמתנהלים כאן הם בין שני הרופאים, ואני כלי משחק ביחסים האלה. הרופא הזה, שפגש אותי לראשונה בחייו לחצי שעה בערך, כתב במכתב שלו על היחס המרשים שלי למחלה שלי ולחיים שלי, משהו שכשקראתי אותו הזדעזעתי מהפטרונות.

האונקולוג הבכיר אליו הופניתי נפגש עמי בערב יום הזיכרון, רגע אחרי הצפירה, גבה עבור הפגישה עוד סכום אסטרונומי, ומשניהם לא קיבלתי שום דבר שלא הייתי מקבלת ממילא אם הייתי ניגשת לאונקולוג הכי זוטר בבית החולים. הטיפול בסרטן שד, בשלב הגילוי של המחלה, הוא טיפול על-פי פרוטוקול. אין שם טיפת גמישות או יצירתיות מצד הרופאים/ות.

הודיע לי על תוצאות הביופסיה בטלפון. הכירורג שנפגש עמי בבית החולים הסביר שהתכנית הטיפולית תהיה להתחיל עם טיפולים כימיים, על-מנת לצמצם את הגידול. עדיף לעשות את הטיפולים הכימיים כאשר הגידול עדיין בגוף, הסביר, כך אפשר לראות את התגובה של הגידול לטיפול. לאחר-מכן, אמר הכירורג, אפשר יהיה לעשות ניתוח מצומצם להוצאת שאריות הסרטן, ואז הקרנות מקומיות. לאחר הפגישה עם הכירורג הייתה לי פגישה עם אחות ביחידה לתיאום בריאות השד, או משהו כזה. היא ישבה אתי בחדר, עישנה סיגריה, ואמרה לי: "כרגע את מרגישה בריאה. אנחנו הולכים לעשות אותך מאוד מאוד חולה, כדי שתבריאי". ואז היא הטיחה בפני את כל תופעות הלוואי של הטיפולים הכימיים בוודאות מוחלטת: את תסבלי מנשירה של כל השיער, בחילות, אובדן תיאבון, ירידה במשקל ואז עלייה במשקל בגלל הסטרואידים, פצעים בפה, הפסקה של הווסת ופגיעה אפשרית בפוריות ("את נשואה? יש לך ילדים? טוב, צריך לעשות שימור פוריות"), תחושת נימול ואובדן תחושה בקצות האצבעות והבהונות, פגיעה אפשרית בתפקודים קוגנטיביים, בעיכול…. לא הצלחתי ממש לעקוב. אלו מתופעות הלוואי הן הפיכות, אלו אינן הפיכות, מה אפשר לעשות על-מנת לשמור על הגוף בתקופת הטיפולים? לא היה לי מושג.

עברתי שבעה חודשים של טיפולים כימיים קשים, עם תגובה קשה של הגוף, כולל אשפוז בבידוד, דיזנטריה, קריסה של המערכת החיסונית וכדומה, אבל ידעתי שהטיפול עובד, הגידול הצטמצם באופן ניכר, וידעתי שבסופם של הטיפולים אוכל לעשות ניתוח קטן יחסית.

פחות משבוע לפני הניתוח נפגשתי עם הכירורג שהיה אמור לנתח אותי. הוא אמר שצריך לעשות כריתה מלאה של השד. הוא לא הצליח להבין מה פתאום דיברו אתי על ניתוח חלקי להוצאה של הגידול. הייתי המומה. היה לי פחות משבוע לעכל את החדשות האלה. בכלל לא רציתי ניתוח. לאור מה שאני יודעת היום על המחלה, יכול להיות שהייתי בוחרת לעשות בשלב הזה בדיקת פט-סיטי, ולבדוק מה מצב הסרטן בגוף לאחר הטיפולים הכימיים. לפי תוצאות הבדיקה אפשר היה להחליט מה השלב הבא. אם היה עדיין גידול סרטני, אפשר היה לעשות ניתוח להוצאתו. אם לא היה, אולי הייתי מחליטה לעשות הקרנות, רק כדי למנוע את סיכויי ההישנות. בכל אופן, האפשרות שהסרטן יחזור לא הייתה קיימת מבחינתי. לא הבנתי שום דבר בעניין הזה, ולא היה בסביבה אף רופא/ה שיכלו להסביר לי את הדברים באופן אישי ואנושי.

הכאב של מי שחולה במחלה קשה הוא איום ובלתי נסבל, במיוחד בשלבים בהם ההכרה חודרת את התודעה הממאנת להאמין. ברגעים האלה, הרופא/ה צריך/ה להיות שם, להחזיק את האמת המדעית הביולוגית, את העובדות הידועות על המחלה, ולהחזיק גם את האנושיות של המתמודד/ת, את הכאב שלו/ה, את הקושי לעכל ולקבל את העובדות, וגם את התקווה. רופא/ה המבטא/ת אופטימיות ומצליח/ה להסביר אמיתות קשות באופן נגיש ואנושי יכול להציל חיים לא פחות מרופא/ה המבצע ניתוח מוצלח. הסביבה של הכירורגיה הפלסטית היא סביבה גברית, על כל המשתמע מכך. ואני אומרת לנשים: אל תלכו על שחזור מיידי. תעברו את הכימו. תבריאו. חכו שלושה-ארבעה חודשים, ואז תקבלו החלטות בראש צלול. הניסיון שלי מראה שרוב הנשים מוותרות על זה אחר כך, ומסתדרות בסדר גמור עם שד אחד, או בלי שדיים.

לא כל הרופאים הם מנותקים ושחוקים.  אחרי שש שנים, ושלושה או ארבעה "סיבובים" עם המחלה, מצאתי את הרופא שלי. איש יקר ואהוב, שמתייחס לאדם כמכלול גופי, נפשי, ורוחי. כל האספקטים האלה חשובים ונוכחים בכל מפגש ובכל התכתבות שלנו, ותהליך בחירת האסטרטגיה הטיפולית הוא תהליך ששנינו שותפים לו. הרופא מציע את הטיפול הטוב ביותר בסיטואציה נתונה, בדרך-כלל הוא מציע יותר מאפשרות אחת לטיפול, והיחס שלי לאפשרות המוצעת נלקח בחשבון, כדבר המשפיע באופן ממשי על תוצאות הטיפול. אנחנו מדברים על התמורות הנפשיות והרוחיות ביחס לחיים ולמחלה, ועל אופטימיות כמשהו שעל שנינו לטפח על-מנת שהטיפול יעבוד.

לא אשכח גם את הפרופ' מהמחלקה לקרינה שראיין אותי באופן מכבד ומפורט, רושם כל פרט חשוב יוצר קשר עין וצוחק מהבדיחות המקאבריות שלי שנועדו להרגיע קצת את הכאב שבא עם הזיכרונות שעולים כאשר מספרים שוב את תולדות המחלה. "את אישה בריאה, עם מעט סרטן", הוא אמר לי לבסוף, מילים שחיזקו אותי והלכו איתי מאז ועד היום.

במובנים רבים, אני חבה לרופאה שלי את חיי. האונקולוגית שלי, פרופסור נועה בן ברוך, הצילה את חיי. היא הצילה אותי מהטרגדיה היוונית שאליה נגררו חיי. היא הצילה אותי בעדינות ובכבוד מהאמביציה היהירה שלי להתמודד עם הסרטן ללא עזרת הרפואה הקונבנציונלית.

אבל האמביציה היהירה הזאת התפתחה בי כתגובה לפגיעה שחוויתי מרופאים אחרים, מרפואה "קונבנציונלית" במובן הרע של המילה. רפואה לא אישית, לא מתחשבת ואפילו פוגענית. רפואה, או שמה יש לומר רופאים, שברגעים קשים הרגשתי שהם פוגעים ברצון ובאפשרות שלי לחיות.

יש רגעים שחרותים בי, עלבונות ופגיעות שפגשו אותי ברגעים הכי קשים של חיי, ואיני יכולה לשכוח אותם. אני לא יכולה לשכוח, למשל, איך אונקולוג בכיר אמר לי לאחר שקבלתי את תוצאות הביופסיה שאישרו את הישנות המחלה בעודי בשבוע ה-31 להריוני: "אנחנו צריכים קודם כל להפסיק את ההריון ולראות אם מדובר בכלל בריפוי או בהארכת תוחלת חיים". כשהתעוררתי מהעילפון, החלטתי שאני לא רוצה לראות את הרופא הזה יותר. להגיד לאישה בת שלושים ושמונה שעברה סרטן שד וחשבה שלא תוכל להביא ילדים לעולם, והיא בשבוע ה-31 להריונה בזכות של לא פחות מנס, "קודם כל להפסיק את ההריון" זה לא אנושי. לא אומרים דברים כאלה. לא באופן הזה, בעמידה בפתח הדלת, בזלזול ובאטימות. יש לי בת נהדרת, בת שלוש היום, שנולדה בזירוז לידה בשבוע ה-35 להריוני, והיא בריאה ושלמה. חצי שנה לאחר שילדתי אותה הייתי ברמיסיה מלאה, ואין לי ספק שיש קשר הדוק בין הדברים, ורופא שאינו רואה את הקשר הזה, מבחינתי, אינו יכול לקרוא לעצמו רופא. כי האדם הוא יותר מצבר סימפטומים, האדם הוא יותר מהמחלה שלו, ותאים סרטניים בתוך מבחנה במעבדה מתנהגים אחרת מאשר בתוך גוף האדם, אחרת אין שום דרך להסביר את העובדה ששני אנשים במצב גופני דומה יגיבו אחרת לאותו טיפול. לפעמים זה יהיה קיצוני מאוד: אחד יחלים ואחד ימות. אם לא נלמד להתבונן על האדם כולו, על האופן בו הוא חי את חייו, על האופן בו היא חושבת, ועל מה שאמר/ה לו הרופא/ה כשהציע/ה לו/ה את הטיפול המסוים הזה, לא נוכל להבין את השוני בתגובה לטיפול.

במחקר שבו ביקשו מאנשים ונשים המתמודדים/ות עם סרטן לצייר את עצמם/ן מקבלים/ות את הטיפול שהוצע להם/ן, הסתבר שמי שצייר ציור המציג את הטיפול באור חיובי, תוצאות הטיפול היו טובות יותר. יש כאן אמת כל-כך פשוטה, שזה כמעט מובן מאליו. יש לנו מערכת חיסונית ולמערכת החיסונית הזאת יש אינטליגנציה. הסיפור עם הסרטן הוא מעין שיבוש בזיהוי, נכון? מי לטובתי ומי נגדי. אם האדם כמכלול מזהה את הטיפול באופן חיובי/נכון, הטיפול יעבוד יותר טוב. אם האדם מזהה את הטיפול כמה שמרעיל אותו ופוגע בו, במובנים מסוימים זוהי הכללה של השיבוש ברמה התאית, אותו שיבוש שאינו מזהה את התאים הסרטניים ותוקף אותם.

אונקולוג אחר, שכשבאתי אליו וביקשתי הסבר לתוצאות בדיקת ההדמיה שהראו הישנות שלישית של המחלה לאחר רמיסיה של שנה, וכשאני אומרת את זה יש לקחת בחשבון את החרדה והאכזבה והעצב שכרוכים בקבלת תוצאות כאלה, אמר: "אם הייתה רמיסיה לפני שנה, מה פתאום עשית בדיקה כזאת?" בדיוק בגלל הרצון לקבל תוצאות כאלה, דוקטור, לגלות שיש לי בלוטה בגודל סנטימטר וחצי בבית השחי ולא גרורות בכל הגוף, תודה. סלח לי על עזות הפנים שלי, אבל עשיתי את הבדיקה הזאת בדיוק מכיוון שאני רוצה לחיות.

אונקולוג אחר, שחברה טובה שלי הגיעה אליו לאחר שעשתה תהליך החלמה מופלא, והגיעה לרמיסיה מלאה מסרטן שד גרורתי לאחר פרוגנוזה של חודשים ספורים… הוא התחיל לעבור איתה על התיק הרפואי וכל-כך לא הצליח לעכל את העובדה שגרורות בריאות, בכבד, ובעצמות נעלמו עם טיפול רפואי של טמוקסיפן בלבד, שהשאלה האומללה שיצאה לו מהפה הייתה: "אז מה את רוצה? אם את בריאה, למה באת אלי?"

מה קורה בתהליך ההכשרה, שבו נעלמת הסקרנות לגבי היכולת של האדם לרפא את עצמו? הרי אם נשברת לאדם עצם, נאמר יד או רגל, הרופאה יודעת שכל מה שהיא יכולה לעשות על-מנת לסייע לאדם הוא לקבע את העצם השבורה, והגוף ירפא את עצמו. מדוע איבדנו לחלוטין את הקשר לאמת הזאת?