להסתכל לתקווה בעיניים

דברים לכנס "על תקווה (וסרטן)". היחידה לרפואה משלימה, בי"ח בילינסון, 4.2.13

ראשית, אני רוצה להודות למיכל גינת, שהזמינה אותי (שוב) להשתתף בכנס של היחידה החשובה הזו לרפואה משלימה כאן בבילינסון. מיכל הזמינה אותי להשתתף בכנס הזה כבר בספטמבר, לפני כחמישה חדשים. הנושא "תקווה", והאופן שבו תקווה או היעדר תקווה משפיעים על החיים ועל ההתמודדות עם סרטן, העסיק אותי במשך זמן רב, במיוחד על רקע ההתמודדות עם הסרטן, שפגשתי לראשונה לפני כשבע שנים, ומלווה את חיי בינתיים.

לאחר שקיבלתי בשמחה את ההזמנה להשתתף בכנס הזה, חשבתי מיד שזה מעשה מלא תקווה – להזמין מישהי שמתמודדת כבר כמה שנים עם סרטן שד גרורתי לדבר בכנס שיתקיים בעוד חמישה חדשים. וזה היה מעשה מלא תקווה מצדי, לקבל את ההזמנה הזו בשמחה. מתוך ההתנסות הזאת, למדתי עוד משהו על האופן בו התקווה משמשת בנו. מאז ספטמבר, אני חושבת על תקווה, בכל מיני אופנים. התקווה מפעמת בי, אני חווה אותה, שמה לבי אליה, נותנת לה לעבור דרכי ולהתנסח במלים, בין היתר, על-מנת שאוכל להעביר לכן היום חלק מהמלים הללו. והתקווה הזו חוברת לכוחות החיים בתוכי, מזינה אותם ומפרה אותם, ובמובן הזה, היא חשובה ביותר בהתמודדות עם מחלה המאיימת על החיים.

***

בסיבוב הראשון בו התמודדתי עם הסרטן, הייתי "גיבורה גדולה". קראתי את ספרו של לאנס ארמסטרונג, "בחזרה לחיים", עברתי את הכימו כמעט מבלי להניד עפעף, המשכתי לעבוד כפסיכולוגית תוך כדי הטיפולים, כמעט ולא ביטלתי פגישות עם מטופלים ומטופלות, למרות שהייתי מאושפזת בבידוד עם מערכת חיסונית שקרסה, סבלתי מדיזנטריה, כאבים קשים, פצעים בפה, נימול בקצות הידיים והרגליים, חולשה קיצונית, איבוד משקל. לא הרגשתי את כל אלה. הייתי במאבק על חיי, והתכוונתי לנצח. בתוך המאבק הזה, לא היה הרבה מקום להרגיש מה עובר עלי.

בסיבוב השני של ההתמודדות עם הסרטן, הייתי אימא לתינוקת קטנטונת. העירוב הזה של האושר הגדול של חיי, הטיפול באוצר הזה שהופקד בידיי, עם הישנות המחלה והחשש שחיי קרובים לסיומם, היה כמעט בלתי אפשרי. רוב הזמן פשוט חייתי את הרגע, חיים שהם רצף של זמן מאושר מאוד עם התינוקת, והסרטן היה כמעט הערת שוליים בתוך ההרפתקה המרגשת של האמהות. הסתובבנו בשדרות תל-אביב, בפארק הירקון, ובילינו הרבה מאוד בים. באחד הימים, כשהיינו בים יחד עם עוד חברה והתינוקת שלה, עברה על החוף אישה מבוגרת ויפה, שצעדה לאט לאורך החוף בבגד ים ובעיניים בצבע ים. חברתי ערכה בינינו היכרות וסיפרה לי שתמרה התמודדה לפני שנים עם סרטן שחלות גרורתי קשה ביותר. סיפרתי לה קצת על ההתמודדות שלי, והיא הסתכלה ישר לתוך העיניים שלי ואמרה לי בשקט: "לפני שש עשרה שנה הרופאים אמרו שנותרו לי כמה חודשים לחיות". וזהו. זה היה לפני כמעט חמש שנים. הרגע הזה חקוק בזיכרוני, מלווה אותי, חי מאוד, ומרגש אותי גם עכשיו.

לפני כמה חודשים סיפרתי את הסיפור הזה לויקי לפלמן. ויקי לפלמן החלימה בעצמה מסרטן שחלות גרורתי לפני שלושים ושמונה או ארבעים שנה, והיא גם אגדה חיה וגם מטפלת גופנפש בחסד. היא התרגשה מאוד לשמוע את הסיפור הזה. הסתבר שגם היא מכירה את תמרה. שש עשרה שנה לפני הפגישה של תמרה ושלי על חוף הים, היא פגשה את תמרה בתיאטרון בירושלים. תמרה הייתה אז במהלך הטיפולים, במצב מאוד קשה, וביקשה לפגוש "מישהי אחת שיצאה מזה". וויקי הסתכלה לה אז ישר בעיניים ואמרה לה: "לפני עשרים שנה, הרופאים אמרו שנותרו לי רק עוד כמה חודשים לחיות".

***

הסיפור הזה הוא סיפור של תקווה. ברור לי, גם, שזה לא תמיד עובד ככה. אין הרבה מאוד סיפורים כמו הסיפור של תמרה, או של ויקי. נשים מעטות החלימו מסרטן שחלות גרורתי. עם זאת, נדמה לי כיום, שהעיקר אינו להחלים, או "לנצח" את הסרטן. כאשר הייתי ב"מלחמה נגד הסרטן", לא הייתה בי תקווה. פחדתי מפני התקווה, מכיוון שחששתי מן הייאוש שתחביא בכנפיה. אין תקווה במלחמה. אולי אפילו, מלחמה היא מה שקורה כשאין תקווה.

אין בי יותר עניין בשפה או בחיים של מלחמה, בהם יש מנצחות ומנוצחות. יש לי עניין של ממש בחיים. ובחיים, התקווה חשובה.

התקווה חשובה, מכיוון שללא התקווה, לא היה בי כח להשקיע את המאמצים הכבירים שאני משקיעה על-מנת להמשיך ולקיים את החיים בגוף הזה. התקווה מאפשרת לי לעמוד בתכנית של תזונה, פעילות גופנית, מדיטציה, ולעשות עבודת ריפוי נפשית ורוחנית – ולעשות את כל אלה בחדווה ובאהבה, מתוך כבוד לגוף ושמחה בחיים, ותוך תחושה ברורה שיש טעם בהשקעה הזו.

יש טעם בהשקעה הזו, לא מכיוון שמובטחת לי הצלחה, ולא מכיוון שמצאתי את המרשם להחלמה. יש טעם, מכיוון שיש מסתורין, ואי-ידיעה, ומכיוון שגם לאמיתות מדעיות יש יוצאים מן הכלל, וגם תאריך תפוגה. כל אמת מדעית נכונה לזמנה. מתישהו היא מופרכת, ואמת מדעית אחרת לוקחת את מקומה. כדאי לזכור את זה כשאנחנו מזינים את עצמנו בסטטיסטיקות ובאמיתות מדעיות.

(בעניין הזה, ראוי לומר, שאין תחליף לעבודה נפשית ורוחנית אל מול נושא המוות, אל מול הפחד מן המוות. תקווה, עבורי, היא מה שנבע בתוכי באופן ספונטני אחרי ההתמודדות עם הפחדים ועם אפשרות מותי).

***

בניסיון להגדיר מהי תקווה, מצאתי שחשוב לי ראשית להבחין בין תקווה לבין כמה מושגים קרובים אחרים:

תקווה אינה "ציפייה". ציפייה מבקשת מהעולם דבר-מה מסוים. תקווה קיימת מעבר לציפיות, מעבר לשאלה האם דבר-מה התממש או לא התממש. התקווה אינה משתנה אם ציפייה כזו או אחרת התבדתה. איאן גולר (שהחלים מסרטן עצמות גרורתי לפני כארבעים שנה) אמר לי בביקור האחרון שלו בארץ: "אם אני מקווה להגיע לירושלים, ואני מוצא את עצמי בחיפה, אני מאוכזב, כמובן, אבל אז אני צריך לסובב את הגה המכונית ולנסות שוב להגיע לירושלים". התקווה לא משתנה כהוא זה אם הציפייה לא התממשה. התקווה לא משתנה כהוא זה אם בדיקה כזו או אחרת מדגימות תוצאות לא טובות.

תקווה אינה "חשיבה חיובית". "חשיבה חיובית" מנסה לשלוט בחשיבה, להגדיר איזה מחשבות הן "טובות" ואיזה "רעות", והיא תמיד, אבל תמיד, נושאת בכנפיה את הצל הכבד של החשיבה השלילית. אין טעם בניסיון לשלוט במחשבות: לפעמים יש לנו פגישה עם מחשבה טובה, ולפעמים יש לנו פגישה עם מחשבה רעה. אני משתדלת לא לקחת את המחשבות שלי יותר מדי ברצינות. התקווה קיימת מעבר לריקוד העקר של החשיבה החיובית והשלילית.

תקווה איננה "הבטחה". ב"הבטחה" יש איזו יומרה שהתקווה חפה ממנה, מכיוון שאין בתקווה ביטחון במובן הרגיל של המילה. אין בה ידיעה של ממש ביחס לעתיד, או לפחות, לא ידיעה כזו שאפשר לאחוז בה. בכלל תקווה אינה משהו להיאחז בו, מכיוון שכל הדברים הם בני חלוף, ומשתנים כל הזמן.

***

אז מה יש בה, בכל זאת, בתקווה?

יש בה את המילה "קו". הקו, קו החיים, הדרך, הם התקווה עבורי. ה"דרך" במובן הרחב ביותר שלה, על כל ההתפתלויות בהן היא מתפתלת. הקו הזה, של התקווה, מחבר בין העבר לעתיד, אבל הוא קיים תמיד בהווה.

זו נקודה מאוד חשובה: תקווה היא עמדה שקשורה להווה שלי. זוהי תקווה הווה. היא אינה קשורה באמת לעתיד. תקווה היא התשובה לשאלה היא במה אני מאמינה ברגע הזה, מה אני חיה עכשיו.

התודעה האנושית מתקשה מאוד להיות בהווה, להיות עם הדברים כפי שהם, מבלי לרוץ לתסריטים קטסטרופליים או לפנטזיות הוליוודיות. פשוט להיות עם הדברים כפי שהם כרגע. קשה לנו להיות עם הדברים כפי שהם כרגע. עד כדי-כך, שראיתי הרבה אנשים המעדיפים להיות מיואשים מאשר להיות באי-ידיעה. הרי מהו ייאוש, מתי אדם מיואש? כאשר נדמה לאדם שיש לו ידיעה לגבי העתיד. כאשר, לכאורה, "ברור לאן הדברים הולכים".

לפני חודשיים הרגשתי מאוד לא טוב. קיבלתי כימו שלא עבד, והבריאות שלי הידרדרה מאוד. היום אני מרגישה מצוין. האם המשמעות היא שעמדתי למות לפני חודשיים, ושעכשיו אני מחלימה? אני לא יודעת. אנחנו יודעים הרבה פחות ממה שנדמה לנו. החיים האנושיים כרוכים במסתורין ביחס לעתיד. ציפייה, חשיבה חיובית, הבטחה, וגם ייאוש: כולן מנסות להפר את המסתורין הזה, להתערב בו באיזשהו אופן, ובמובן הזה, הן מפרות איזה איזון עדין הנדרש כדי לאפשר לחיים לזרום מרגע לרגע, כפי שהם באים, מבלי לנסות לשלוט בהם או לשפוט אותם.

תקווה אינה מפרה את המסתורין. אין בה תביעה של ממש ביחס לעתיד. כשם שאופטימיות היא עמדה הווה, ואין בה תביעה של ממש ביחס לעתיד. אופטימיות היא עמדה עכשווית, היא התשובה לשאלה: מה אני רואה כאשר אני מתבוננת על החיים? אופטימיות תהיה ראיית מה שיש בהם, ופסימיות תהיה המצאה של מה שאין. כאשר אישה רואה את מה שיש בחייה, אין היא עסוקה בהשערות על מה שאין, על מה שיכול היה להיות.

בקו העדין הזה, קו שמוביל בין העבר לעתיד, קו שבו אני משתדלת להתמקם מיד ברגע הנוכחי, בהווה – התקווה היא המצפן שמורה לי את הדרך. התקווה היא החלון שדרכו נושבת רוח רעננה של חופש ושל אפשרות, וגם של אי-ידיעה. בהיותנו בני אנוש, אנחנו נידונים לחיים של אי-ידיעה. תקווה, עבורי, היא קבלת אי הידיעה בשלום.

ההסכמה העמוקה לא לדעת את העתיד, הקבלה את אי-הידיעה מתוך שלום ואהבה, פותחת שער אל החיים ברגע הזה. וכשהשער הזה נפתח, נכנסות דרכו גם תקווה, קבלה, אמונה, אהבה, ושמחה. שמחה בחיים, כפי שהם באים בכל רגע ורגע, תמיד חדשים, תמיד לא ידועים.

ולאיכויות האנושיות האלה: תקווה, קבלה, אמונה, אהבה ושמחה –

לאיכויות האלה אין תאריך תפוגה.

תודה.