מפחד מוות לשמחת חיים

דברים לאירוע בקמפוס ברושים, 15.01.2013

הכותרת של הערב הזה, "מפחד מוות לשמחת חיים", שנבחרה ביני לבין מאיר זוהר לבין סטיבן, מדויקת מאוד. כבר כמה שנים שיש לי עניין של ממש בחקירה את הפחד. בתוך ההתמודדות עם מחלת הסרטן, שמאיימת להכחיד את החיים בגוף הזה, אבל בינתיים מה שקורה הוא שהאגו והראש מאבדים כוח, והחיים דווקא חיים יותר ויותר משנה לשנה – בתוך ההתמודדות הזו, המפגש עם הפחד היה מפגש משמעותי, מרכזי אפילו, ונדמה לי שהמפגש הזה הוא המפתח שפתח את דלת השמחה. משהו קרה במפגש הזה שהתמיר את הפחד, את פחד המוות, לשמחת חיים, וחשבתי שכדאי לנסות ולהתחקות אחר התהליך הזה.

חוויתי כמויות עצומות של פחד בשנים האחרונות. לכאורה, סביב ההתמודדות עם הסרטן, אבל למעשה אין שום קשר בין הפחד שחוויתי לבין המחלה, או לפחות לא קשר מציאותי. היו תקופות בהן הייתה לי בלוטה בגודל סנטימטר אחד בבית השחי, וחוויתי פחד משתק בעוצמות קשות מנשוא, ולאחרונה, כאשר היו לי ככל הנראה "קצת" יותר תאים סרטניים, לא הייתה בי תחושה של פחד בדרך-כלל. נדמה לי שהפחד לא קשור למחלה, אלא שהמפגש עם המחלה פשוט הפך את הפחד ששלט בחיי לגלוי. לפני-כן חייתי מבלי לשים לב עד כמה הפחד נוכח ומנתב את החיים האלה.

במשך חודשים, בתרגול היומי שלי, הפחד היה אורח הכבוד. הרגשתי, ממש פיזית, את האופן שבו הפחד מצמצם את החיים, מפריע לזרימה החופשית של החיים בגוף. בשעות של מדיטציה ראיתי את האופן בו הפחד הופך למחשבות, חשתי את האופן בו הפחד הופך לכאב פיזי, לפעמים כאב פיזי קשה מנשוא, הרגשתי את האופן בו פחד מכסה על עצב ועל כאב.

בתוך החקירה את הפחד על שלל מופעיו, ניסיתי למצוא תשובות לכל מיני שאלות:

"למה אני מפחדת?" או "ממה אני מפחדת?"

למה, למשל, יש כזה פחד מפני המוות? מה כל-כך מפחיד במוות? מדוע, אם אני אומרת את המילה "מוות" במחלקה האונקולוגית, שבה קצת קשה להמשיך ולהחזיק באשליית החיים האינסופיים, יש כזו טלטלה? זה, כמובן, תלוי בתפיסה שיש לנו לגבי המוות, אבל האמת היא שאם התפיסה שלנו היא שהכל נגמר ברגע בו מתים, אין ממש ממה לפחד, ואם התפיסה היא שמתחילה איזו דרך אחרת, גם אז לא ברור מדוע הפחד הוא הרגש הדומיננטי.

השאלות הללו חשובות, מכיוון שהחקירה אותן יכולה ללמד משהו על הדרך מפחד מוות לשמחת חיים. בשלב מסוים התחלתי להרגיש שאני "שורפת" את הפחד, שאני חווה את הפחד באופן שמשחרר אנרגיה של חיים. שהגלים של הפחד שמתנפצים אל התודעה שלי כבר אינם גבוהים ומאיימים כפי שהיו קודם לכן. ולפעמים הם הפכו למשהו אחר. בדרך-כלל, הפחד הפך לעצב, ולכאב, ונדמה לי שבמקרים רבים הפחד מכסה על כאב ועצב שיש לתודעה עניין שלא להרגיש. אלה אינם כאב ועצב פרטיים. זהו העצב של כל הדברים כולם, של היות כל הדברים בני חלוף, של הכיליון שטמון בכל זרע, שחייב להסכים להיהרס, אם הוא רוצה להפוך לפרח או לפרי.

***

ולמה יש לתודעה עניין שלא להרגיש את העצב הזה, את הכאב הזה?

אולי מכיוון שאם נרגיש את הכאב ואת העצב האלה, ניאלץ לשנות את חיינו.

אולי מכיוון שאם נרגיש במלוא העוצמה את ההשתנות המתמדת של כל הדברים כולם, אם נראה את היופי שבחורבן ובפירוק, את היופי שבחיים כפי שהם, לא נתאים עוד לדמות של אדם מערבי בחברה קפיטליסטית, שקם בבוקר, שותה קפה בעמידה ורץ לעבודה מבלי להעיף מבט במראה, בילדה, באישה או באיש שלצידו.

אם נרגיש את הכאב והעצב שמקופלים בהיותנו בני אנוש בעולם הזה, לא נוכל להסכים עם העוולות שנעשות בשמינו לבני אנוש אחרים ואחרות, מהגרים, פלשתינאיות, נכים, עניות, וגם לנו.

אם נתחבר ליפי הדברים כפי שהם, לא נוכל עוד לעצום עיניים אל מול הזוועה האקולוגית שהיא חיינו.

***

אבל איך אפשר לבחור להיפגש עם פחד, כאשר כל האינסטינקטים שלנו, כל הרגלי התודעה, כל ההתניות שלנו, מנסות להימנע מהמפגש הזה? והמפגש עם פחד המוות חשוב, בלי קשר לשאלת הבריאות או החולי. בהיותנו בנות חווה, אנחנו אף פעם לא רחוקות ממש מיום מותנו.

ישראל אלירז כותב בשיר בספרו "הילולות":

"לשם מה לנו כף יד

אם לא כדי לשים בה

את נפשנו".

"לשם מה לנו כף יד", שואל המשורר המחונן הזה, "אם לא כדי לשים בה את נפשנו"?

הביטוי הזה, "לשים את נפשנו בכפנו", כל-כך יפה. המשמעות היא: להסתכן, להעז. אפילו, לסכן את חיינו. האמת היא, שאפשר לראות בביטוי הזה את התמונה שמעבר למשמעות המילולית שלו: את הנפש המפחדת, אבל גם את כף-היד המחזיקה אותה. וזה אולי השיעור הכי חשוב שלמדתי בדרך מפחד המוות לשמחת החיים. כאשר הרשיתי לעצמי לפחד, כאשר התמסרתי לפחד, משהו החזיק אותי. כאשר אנו מפחדים להתמסר, מפחדות להרפות, אנו מפחדים מכיוון שנדמה לנו שעלינו להרפות לתוך חלל ריק, לתוך שום-דבר. אבל אין חלל ריק. ההתמסרות היא תמיד התמסרות לתוך משהו. לתוך החיבוק של האחר או האחרת, לתוך החסד של אהבת אחרים ואחרות, לתוך הנתינה של הקהילה, לתוך ההוויה שמחזיקה אותנו. רק כאשר אנו מרפות באמת, אנו יכולות לחוש את ההחזקה הזו, את כף היד האוחזת את נפשנו בבטחה. רק כאשר אני מרפה באמת, אני יכולה לחוש את האדמה המחזיקה אותי. כאשר אני מחזיקה את עצמי, כאשר השרירים שלי דרוכים, איני יכולה לחוש את האדמה התומכת בגוף שלי.

***

כשחשבתי על הערב הזה, עלה בי הרצון לתת לכם/ן מתנה; לתת משהו. וכשחשבתי, מה יש לי לתת לכם, עלו כמה דברים, ואני מונה:

את החופש העצום שאני חווה לאחר שזנחתי את מי שחשבתי שאני, לאחר שהפסקתי לנסות להתאים את עצמי לאיזשהו מודל, לאחר שוויתרתי על כל מה שחשבתי שיש לי.

את תחושת השחרור העצומה שחוויתי כאשר אמרתי "אני זקוקה".

את ההקלה המדהימה שהרגשתי כאשר המבנה המונומנטלי של האגו קרס, מכיוון שלא יכול היה לעמוד אל מול מעיינות האהבה ששפעו אלי כאשר הייתי חלשה.

את האופן בו בכל פעם שפתחתי את הלב — לחבר, לבת משפחה, לילד, או לזר מוחלט, מצאתי בצד השני לב פועם ופתוח, שרק חיכה ללב הפתוח שלי.

את העובדה שהפחדים הכי גדולים שלי התממשו, כמעט אחד לאחד, והפכו לברכה ולחסד.

את היופי של כל הדברים כולם, בחיים ובמוות שלהם.

את השמחה בחיים כפי שהם באים, בכל רגע, בכל יום, בהיותי תלויה בין שמיים לארץ, מבלי לנסות להכריע האם אני כאן או שם, מבלי לנסות להיות מישהי, מבלי להגדיר מי אני.

התמצית של מה שאני מנסה להגיד היא:

החיים של מי שמסכים למות שמחים הרבה יותר.

אני מתכוונת, לא: "מסכימה למות פעם, בעוד הרבה שנים, אחרי שאספיק לעשות כך וכך…" אלא מסכימה למות עכשיו, ברגע הזה, כל רגע מחדש. מסכים למות מבפנים, במובן הכי עמוק, במובן שכל ענייני הפנימיים והחיצוניים מסודרים, וגם שאין באמת כזו חשיבות לענייני. מסכימה למות, במובן של ידיעה פנימית עמוקה שאין אדם שאי אפשר לחיות בלעדיו. מסכים למות, במובן של שלום בנפש, שלום בעולם, שלום עם ההוויה באשר היא. מסכימה למות, במובן שאין פחד מפני המוות, ושהעצב על הפרידה נוכח בכל רגע ורגע בחיים —

וצובע אותם בצבעים עזים ומלאי טעם.

תודה.