קורות חיים

• 16.7.1970: יעל נולדה בקריית גת.
• 1976: ליעל נולדה אחות קטנה.
• 1976-1982: לימודים בבית הספר היסודי "יד- יצחק" בקרית- גת.
• 1982-1988: לימודים בבית הספר התיכון המקיף על שם ישראל רוגוזין בקרית- גת.
• 1988-1989: שנת שירות במסגרת "גרעין עודד" של תנועת המושבים ביישובי ספר בגבול הצפון.
• 1989-1992: יעל התגייסה לצבא, שירתה כמש"קית חוויה, יצאה לקורס קצינות ופיקדה על קורס מש"קיות חוויה.
• יוני 1993 : התאבדות אביה של יעל
• 1993-2000: לימודי תואר ראשון בפסיכולוגיה ובמדעי הרוח ותואר שני בפסיכולוגיה קלינית של הילד באוניברסיטת תל- אביב. מגורים בת"א.
• 2001-2005: התמחות בפסיכולוגיה קלינית. מאוקטובר 2003: לימודים לתואר שלישי במחלקה ללימודי מגדר באוניברסיטת בר-אילן במסגרת פרויקט מלגות הנשיא לדוקטורנטים מצטיינים.
• 2005: החלה לעבוד בקליניקה פרטית.
• ינואר 2006: מכירה את רני לוי בן זוגה לחיים ואבי ביתה, מיה-אורה, לימים.
• אפריל 2006: גילוי המחלה. יעל עוברת ניתוח כריתה חלקית ומטופלת בכימותרפיה.
• מאי 2007: מרצה על עבודתה האקדמית בכנס בברקלי קליפורניה
• אוגוסט 2007: מעבר למגורים משותפים עם רני בת"א.
• מאי 2008: הישנות המחלה במהלך ההיריון. גלוי וטיפול בגרורה בגב.
• יוני 2008: לידה של ביתה מיה
• דצמבר 2008: העדר מחלה פעילה
• מאי 2009: רטריט משפחות
• דצמבר 2009: הישנות מקומית הסרטן בבלוטות הלימפה.
• מאי 2010: החמרה בבלוטות והישנות של הגרורה בגב.
• יולי 2010: נסיעה לאוסטרליה לצורך רטריט החלמה ולימוד על התמודדות עם סרטן אצל איין גולר.
• אוקטובר 2010: מנחה ברטריט התמודדות עם מחלה וכאב.
• דצמבר 2010: רטריט ויפאסנה.
• ינואר 2011 משתתפת בהנחיית סדנת מדיטציה ודמיון מודרך במסגרת "תעצומות".
• מאי 2011: עוברת הקרנות לבית החזה.
• אוגוסט 2011: גילוי הגרורות בכבד.
• 12.6.2012: "הראש יוצר את התהום, הלב חוצה אותה", הרצאה בכנס למתמודדים "מחלה והחלמה" במרכז דוידוף, בית חולים בלינסון.
• 26.10.2012: "מעבר לפחד וכאב" הרצאה בכנס למתמודדים במרכז דוידוף, בית חולים בלינסון.
• 15.01.2013: ערב התרמה לצורך מימון טיפולים, הרצאה "מפחד מוות לשמחת חיים".
• 25.01.2013: "מפגש עם פחד וכאב", יעל מנחה מפגש למתמודדות עם סרטן ברמה"ש.
• אוקטובר 2013: יעל מנחה סוף שבוע למתמודדים עם סרטן במסגרת עמותת תובנה.
• יוני 2013: יעל מנחה רטריט סופשבוע במסגרת תובנה, יחד עם יונתן דומיניץ.
• יולי 2013: יעל מנחה שבת תרגול.
• 24.10.2013: יעל והמשפחה הקרובה חוגגים יום הולדת 70 לאימה של יעל.
• 01.11.2013: יעל עורכת "מסיבת פרידה" לחברים בביתה. משפחתה עוטפת אותה לקראת הפרידה.
• 08.11.2013: יעל נפטרה.

לכתבה שפורסמה על יעל ב-YNET:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4358858,00.html

רקע ביוגרפי – מאת רני לוי

יעל אמרה פעם שהיא מעדיפה להניח לסיפור החיים, לכובדו של הסיפור הזה ולנטל הכבד שהוא מניח על כתפנו. אנחנו לא סיפור חיינו, אמרה, אלא, מה שאנחנו ברגע הזה.  עם זאת, מצאתי לנכון לכתוב מעט עליה, למען אלה שלא הכירו. איני משלה את עצמי, גם מי שיקרא דברים אלו לא באמת יכיר אותה, וגם אני, עד כמה הכרתי?

זהו רקע חלקי ככל רקע, קווים ביוגרפיים כלליים, לא מנתחים, לא שופטים, ללא סיפור חיים, רק רקע. בחרתי להיעזר ככל הניתן בדברים שכתבה בעצמה. הקול שלה עולה מהכתוב. אין מישהו או מישהי שיכולים לתאר את הקורות אותה טוב יותר מאשר היא עצמה.

מצוינים כאן תאריכים חשובים שנדלו מתוך דברים שכתבה לאורך השנים. יש תקופות שלמות שלא מתועדות, אנשים חשובים בחייה שאינם מופיעים, מקומות בהם חייתה, עבדה ופעלה. לכל אחד ואחת יש בסופו של דבר את היעל שלו או שלה. תמיד אפשר יהיה להוסיף ותמיד יהיה מה.

יעל כתבה כל הזמן. היא השאירה אחריה מחברות רבות, יומנים שכתבה לאורך השנים, הרצאות שכתבה והקריאה בהזדמנויות שונות, מכתבים לחברים, למטפלים, קטעים קצרים של פרוזה ביוגרפית, שירים, מיילים.

"נולדתי ב-16 ביולי 1970 בקרית -גת, בת שלישית להוריי", כך היא כותבת בטקסט שכתבה בסדנת כתיבה ב-2001. "לפניה נולדו שני אחים, הבכור, מוטי, גדול ממנה בחמש  שנים והשני, אלי, גדול  בשלוש שנים. אמה עלתה ממרוקו ואביה מפולין.  אבי היה קבלן בניין ואמי עקרת בית. גדלתי בקריית גת, בשכונה נעימה ומלאה בילדים בני גילי. כשהייתי בת שש נולדה אחותי הקטנה, תמי, ועברנו לגור בבית פרטי גדול שאבי בנה, בשכונה מבודדת יותר."

יעל למדה בבית הספר היסודי "יד-יצחק" בקריית-גת. וכך תיארה את התקופה הזאת:

"בתקופת הלימודים בבית הספר היסודי הייתי   "ילדה טובה", תלמידה למופת, ואהבתי מאוד לקרוא ספרים. נהגתי לקרוא ספר בכל יום או יומיים, וחיי עברו עלי, במידה רבה, בתוך עולם פנימי של דמויות ספרותיות. הספרנית בספריית בית הספר נהגה לשים עבורי בצד את ארגזי הספרים החדשים שהגיעו לספרייה, כדי שאוכל לבחור מתוכם את הספרים שאני רוצה לקרוא, לפני שהיא מניחה אותם על המדפים, ואפשרה לי לקחת הביתה שניים ואפילו שלושה ספרים בכל פעם. אני זוכרת את עצמי מחביאה ספרים שנראו לי מושכים ומעניינים מאחורי ספרים אחרים בספרייה, כדי שהם יחכו שם עבורי לכשאחזור לקחתם, אחרי שאסיים לקרוא את הספר הנוכחי…

מאחר וגדלתי עם שני אחים גדולים, שהיו ספורטיביים (וחזקים) מאוד, נאלצתי לבלות חלק משעות אחר הצהריים בתפקיד "השוערת" באימוני בעיטות פנדל אינסופיים, שאמנם פגעו בדשא שלנו ובאיברים שונים בגופי, אבל שיפרו מאוד את יכולתי לעמוד בעינויים והקלו על האינטראקציה שלי עם בנים מאז ועד היום. בנוסף, במשך רוב שנות בית הספר היסודי, הייתי קבלנית משנה של אחיי בעסקי הדבקת מדבקות הנושאות את דמותם של שחקני 'הפועל באר שבע' באלבומים מיוחדים"".

יעל אהבה לכתוב. ישנם מספר קטעים שבהם היא מתארת את ילדותה. היא חזרה ושיפצה וכתבה מחדש קטעים אלו, הופכת אותם מזיכרון לסיפור. בשבועות האחרונים לחייה הייתה עסוקה בניסיון לארגן את הקטעים הללו. היא אפילו קבעה פגישה עם מנחת כתיבה ביוגרפית שהגיעה אלינו הביתה, והכינה את תרגילי הכתיבה שהציעה לה. כך היא מתארת באחד הקטעים את ילדותה:

"אבא: בית, שם, משפחה.

כשהייתי בת שש עברנו לגור בבית שאבא שלי בנה לבד במשך איזה עשור. הבית נראה כמו ציור אינפנטילי של בית: גדול ומלבני, גג רעפים אדום, שפריץ לבן מבחוץ (מדובר בסבנטיז. שפריץ היה שיא ההייפ) וחלונות אדומים. אני שנאתי את הבית הזה. זה היה הבית הכי גדול בקריית-גת ואני נורא התביישתי בזה. הרגשתי שזה מוגזם. שהבית גדול מדי וריק מדי. שזה בית שאין לו כיסוי. בכיתה א', קצת אחרי שעברנו לגור שם, הלכתי עם כל הכיתה להצגה במתנ"ס ועברנו ליד הבית שלי ואני התפללתי שאף אחד לא יֵדע שהבית הגדול הזה הוא שלי. אני זוכרת שבכיתי להורים שלי ואמרתי שאני רוצה לחזור לבית הישן. זו הייתה התלונה הראשונה, ואחת לפני האחרונה, שהשמעתי בפניהם מאז ומעולם (התלונה האחרת שלי הייתה על שם המשפחה הגרוע שנאלצתי לגדול אתו, פּלוּצר. התחננתי בפני אבא שלי לשנות את השם הזה, אבל הוא היה גאה בו, וגאה בכלל, ולא עניין אותו שהשם הזה הוא מכונת סבל לילדים שלו. השם נהגה בפ' דגושה ובקובוץ, אבל אף אחד לא הגה אותו נכון, והיו סביבו הרבה מאוד בדיחות, שבשביל ילדה קטנה ושמנה היו סוף העולם). אני חושבת שבגלל שלאבא שלי לא היה אף פעם בית או אבא, הבית שהוא בנה לנו היה בית, כמו שאבא שלי היה אבא: לא משהו מהחיים. דגם. מודל. תפאורה של אולפן טלוויזיה. אחרי שנים, שיחקתי בחצר של הבית.

היה לי משחק עם "גולגולים", החיפושיות הקטנות והכסופות-אפורות, שכשנוגעים בהן הן מיד מתגלגלות ונסגרות על עצמן. יכולתי לשבת במשך שעות, לגעת בהן בעדינות עם מקל דקיק ולהתבונן בתנועה של ההתכנסות שלהן פנימה. הייתי עסוקה  מאוד בסוגים שונים של השתבללות והתכנסות, אז חוץ מ"גולגולים", היו לי גם כל מיני עניינים עם צבים ושבלולים. האוטרקיוּת האוטונומית של זה-שנושא-את-ביתו-על-גבו משכה אותי מאוד כבר אז. יכולתי למות מרוב צער כשראיתי שבלול מחוץ לבית שלו. אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי את העיסה הדביקה והאפורה נמרחת לאיטה על חומת הבטון של הגינה שלנו ושאלתי   "מה זה", ומישהו אמר לי "שבלול בלי בית". הייתי הרוסה מזה. לא הצלחתי להבין איך זה קרה. אז באחד הימים, בגיל שמונה או תשע בערך, כששיחקתי בחצר עם גולגולים, אבא שלי בא עם איזה גיאולוג ומהנדס והם בדקו כל מיני דברים באדמה מסביב לבית. שאלתי מה הם עושים ואבא הסביר לי שהאדמה מתחת לבית זזה וכל מיני עניינים שקשורים לגיאולוגיה. אני חייכתי לעצמי והמשכתי לשחק עם הגולגולים בשוויון נפש יחסי, למרות שלא בדיוק הבנתי מה זה גיאולוגיה, כי הבנתי היטב מה זה חוסר יציבות. בהרבה מאוד מובנים, אני ידעתי את זה כבר".

כתלמידה בתיכון המקיף על שם רוגוזין בקרית גת, יעל הייתה תלמידה מצטיינת שעזרה לתלמידים החלשים. תלמידה הישגית וחריפה שלא נרתעה מלהעמיד מורים על טעויותיהם. ילדה פעילה ומלאת חיים.

יעל כותבת:

"המעבר לחטיבת הביניים ולבית הספר התיכון היה פשוט יחסית. הייתי בדרך כלל במיקום חברתי נוח, פחות או יותר במרכז העניינים, בעיקר בשל הצטיינותי בלימודים, המעורבות החברתית והפוליטית שלי במועצת התלמידים של בית הספר, והנטייה שלי, כאמור, להתחבר עם בנים.

בחטיבת הביניים הצטרפתי לתנועת הנוער 'בית"ר', בהתאם להשקפתו הפוליטית של אבי, ובכיתה י' עברתי משבר אידיאולוגי קשה. לאחר ויכוחים רבים ומרים עם מדריכיי ועם בני משפחתי, עזבתי את תנועת הנוער 'בית"ר', וחציתי את הקווים אל הקצה האחר של המפה הפוליטית". 

כחלק מהמרד בבית פנתה יעל דווקא לשנת שירות במסגרת "גרעין עודד" של תנועת המושבים:

"תהליך ההתבגרות האידיאולוגי שלי הוביל לכך שבסיום לימודי התיכון, למורת רוחם של הוריי, התנדבתי לשנת שירות במסגרת חטיבת בני המושבים (בתנועת הנוער העובד והלומד), ובמשך שנה עבדתי בהדרכת ילדים ובני נוער ביישובי ספר במועצה האזורית מעלה יוסף. משום שתהליכי ההתבגרות והמרידה שלי בהוריי היו כרוכים בשאלות אידיאולוגיות ופוליטיות, המעורבות הפוליטית שלי היא חלק בלתי נפרד מההגדרה העצמית שלי, מה שמעורר אצלי קושי לחיות בשלוות נפש יחסית במציאות הישראלית הנוכחית, הסותרת ערכים רבים לפיהם אני רוצה לכוון את חיי".

אותה מעורבות פוליטית המשיכה וליוותה את יעל בכל מהלך חייה, אם בהשתתפות בהפגנות כפעילת שלום, או כפעילה חברתית במסגרת "פסיכואקטיב", ארגון של אנשי בריאות הנפש למען זכויות אדם, וכן בפעילות מחקרית פמיניסטית באקדמיה. הפעילות הזאת נדחקה עם הזמן ועם התקדמות המחלה. משאבים רבים שהופנו החוצה, למען החברה, עברו פנימה, למען ההחלמה וההתפתחות הנפשית והרוחנית שבאה עמה. יחד עם זאת, ההשפעות המגדריות על חולות סרטן שד ועל הממסד הרפואי המטפל בהן המשיכו להיות נושא מתמיד לחקירה ולבדיקה עבורה.

יעל התגייסה ביולי 1989 ושירתה כמש"קית חינוך וידיעת הארץ בגדוד חי"ר. לאחר מכן יצאה לקורס קצינות חינוך והייתה חניכה מצטיינת. כקצינת חינוך שירתה בחטיבה 7 ולאחר מכן הייתה מפקדת קורס קציני חינוך.

זמן קצר לאחר שחרורה מהצבא ביוני 1993 התאבד אביה של יעל.

"ביוני 1993 אבי התאבד, והשאיר אחריו חובות כספיים רבים. במשך השנים שעברו מאז, משפחתי ואני התמודדנו, בהצלחה בינונית, עם הקשיים הנפשיים והכספיים שהתעוררו בעקבות ההתאבדות. רוב הבעיות הכספיות הקשורות לעבר נפתרו, אם כי היו לכך מחירים שונים, הקשורים ביכולת עיבוד האבל המוגבלת שהייתה בבית, ביחסים בין בני המשפחה, ועוד".

מקומו של האב ימשיך להיות נוכח לאורך חייה של יעל בצורות שונות. במהלך השנים כתבה יעל הספדים לאביה, שאותם הקריאה באזכרה השנתית למותו. כך אמרה באחד מהם:

"לקראת הכתיבה, ותוך כדי הכתיבה של הדברים האלה, חשבתי עד כמה אבא טבוע בי. חשבתי על האחים שלי, מוטי ואלי, ועל האחות שלי תמי, איך כל אחד מאתנו מסומן באופן אחר בחותם של אבא. חשבתי, למשל, על הצורך הזה להיות   "חופשי", אם יש דבר כזה, שבא לידי ביטוי לפעמים בצורך להתנתק מהקרובים אליך למרות האהבה, ואולי גם מרוב האהבה. וחשבתי איך אנחנו מנסים לשמור על החיבור בינינו למרות המבנה הפנימי הזה, שמדי פעם כופה על מי מאתנו להתרחק, להתנתק, לחפש מרחב מחוץ לקשר המשפחתי. יש לי צורך לומר: כזו אני. אני לא תובעת הבנה במקומות בהם אי אפשר, אולי, להבין אותי. אני מצטערת אם החיים שלי אינם תמיד נוחים לבני המשפחה שלי. אני עושה את הטוב ביותר שאני יודעת לעשות.

כמו שכולכם יודעים היטב, אבא לא השאיר ירושה. חוץ מכמה חפצים אישיים, שהתחלקו בינינו באופן שרירותי. אני קיבלתי מכשיר פקס בגודל של מכונת כביסה, עשר קופסאות ז'יטאן, מצית דופון מוכספת, כמה גופיות לבנות שקופות מרוב כביסות, וסוודר חום שאימא פעם סרגה ואני לא יודעת מה לעשות אתו. הוא עובר אתי מדירה לדירה כבר שתים עשרה שנה, מקופל בתוך שקית… אבל האופן בו אבא חי את חייו, וגם האופן בו סיים את חייו, הם סוג של ירושה. אפשר לקרוא את הירושה הזו בכל מיני אופנים. אני חושבת שכל אחד מאתנו קורא אותה באופן אחר. אני רוצה לומר בפניכם את האופן בו אני מנסחת היום את המורשת של אבא, כאילו נכתבה אליי: עשי את הטוב ביותר עבורך. אל תביאי את עצמך למבוי סתום. מצאי לך מקומות לשאוף אוויר, לשמוח, שהחיים לא יהפכו חונקים או מיותרים. ונסי לתת למשפחה שלך הזדמנות להכיר אותך באמת, כדי שלא ירגישו את התחושה האיומה שיש לך לפעמים, מאז יוני 1993, שכנראה לא בדיוק ידעת מי זה אבא. אני חושבת שבגלל זה אני מדברת כאן. תודה שהקשבתם לי".

בין השנים 1993 – 2000 למדה יעל לתואר ראשון בפסיכולוגיה ובמדעי הרוח ולתואר שני בפסיכולוגיה קלינית של הילד באוניברסיטת תל-אביב. בשנים האלה, עד שנת 2005, חיה יעל עם בן זוג. הם גרו בכמה דירות בתל אביב, עזבו והתגוררו זמן מה במושב בני ציון, עד שלבסוף התמקמו ביפו, בשכונת נגה.

כך כותבת יעל ב-2005 על המעבר לשכונה:

"לפני שנתיים ורבע הגענו לשכונה.  הדברים התגלגלו במקריות גמורה, כדרכם של דברים שאין יודעים מראש מה מוביל אליהם, וכל מיני צירופים נסיבתיים של זמן ומקום משמשים בהם בערבוביה. מילואים של גיל ביחידת ההסרטה בקצה רחוב ניצנה, המוסך-לשעבר של יוסק'ה שעמד ריק ומחלונותיו הגדולים נשקף חלל שנרשם בזיכרון, בעל הבית שלנו דאז, שהתחתן פתאום והחליט שהוא רוצה לעבור לגור בקרוון בו גרנו, אני שמאסתי בחיי הכפר, נופר שלא הסתדרה עם יוסק'ה ובאמצע התקנת דוד המים והאמבטיה עם אליהו (האינסטלטור בלבן) החליטה ש"זה לא בשבילי"… מצאנו את עצמנו באחד מימי השישי, באמצע הלילה, עומדים עם האוטו ברחוב ניצנה לרוחב הכביש ומאירים בעזרת פנסי המכונית לתוך החלל של המוסך-לשעבר של יוסק'ה כדי להתרשם מהמקום (עוד לא היו אז פנסי רחוב בניצנה). אהבנו מה שראינו. מהרגע הראשון, היינו מופתעים מהשכונה הזאת. מהאווירה, ממרקם הקשרים שנוצרים בין אנשים, מהאפשרות לחיות באופן שהוא גם פרטי וגם קהילתי".

יעל הייתה חלק מהמארג האנושי בשכונה. כמה מחברותיה גרו שם והיא אהבה מאוד את השכונה. יעל עבדה ולמדה, ואירחה עם בן זוגה חברים.

במהלך לימודי התואר הראשון והשני עבדה יעל במגוון רחב של עבודות הקשורות ללימודיה. היא עבדה כמדריכה טיפולית במקלט חירום לילדים בסיכון של האגודה להגנת הילד. כמו כן עבדה כמנחת קבוצות וצוותים בעמותת בני המושבים, הייתה עוזרת מחקר, חנכה ילדים, ומלצרה ב"קפה כזה" המיתולוגי בשינקין. במסגרת הפרקטיקום עבדה כפסיכולוגית בתחנה החינוכית ביד אליהו וב"שיבא". לאחר הלימודים המשיכה בהתמחות בפסיכולוגיה קלינית עד 2005. ההתמחות הייתה ב"מעון ירושלים", מעון פסיכיאטרי-שיקומי בשכונת תלפיות בירושלים וב"מרכז הקהילתי לבריאות הנפש יפו" – מרפאה ציבורית בשכונת פלורנטין. בכל אותן שנים יעל התפרנסה בכוחות עצמה, יחד עם בן זוגה. אלו היו חיים אינטנסיביים ולחוצים.

כך היא כותבת לחברה על חגיגות סיום ההתמחות:

 "יש משהו שחשוב לי בפרספקטיבה של השנים האלה, מאיפה התחלתי, כמה היה לי קשה, כמה הייתי ענייה, וכו'… שנורא מציף אותי עכשיו, כשזה מאחוריי סוף סוף. אני נזכרת בכל מיני דברים ורגעים מהאוניברסיטה ומהעבודה במלצרות (נזכרתי השבוע בלחץ שהייתי מרגישה כשהיינו סופרות את הטיפים ב"קפה כזה" בסוף המשמרת כי מבחינתי אם הרווחנו 120 ש"ח או 160 ש"ח זה היה הבדל מאוד רציני). בקיצור, כתרופה נגד כל המחשבות הרעות, החלטתי גם שאני אקנה לעצמי מתנה ממש יקרה לסיום ההתמחות, ועוד לא החלטתי מה. כנראה שזה יהיה מעיל עור שחור, חדש מהחנות ולא ב-100 שקל משוק הפשפשים, אבל אני עוד לא סגורה על זה". (מייל מדצמבר  2005)

עם כל הקושי, יעל מצאה זמן לקריאה ולכתיבה. היא הייתה סקרנית מאוד בכל הקשור לפסיכואנליזה, פילוסופיה פמיניזם וספרות. היא למדה וקראה בשקיקה הן במסגרת לימודיה והן מעבר להם, טקסטים רבים ומגוונים. אפשר לומר כי אהבה הכול. רשימת כותבים לא תוסיף ואולי אף תגרע ותצמצם את עושר הקריאה והעניין שלה. היא הייתה בקיאה בכתבי פרויד והוגים פסיכואנליטיים חשובים שבאו בעקבותיו, הפילוסופיה הקונטיננטלית על זרמיה השונים, הגות פמיניסטית מודרנית ופוסט מודרנית. היא השתתפה בקבוצות קריאה וכנסים בנושאים אלו ואף ערכה תרגום של דלז וגואטרי שהתפרסם בהוצאת "רסלינג" ב-2005.

בשנת 2003 החלה בלימודים לדוקטורט במחלקה ללימודי מגדר באוניברסיטת בר-אילן במסגרת פרויקט מלגות הנשיא לדוקטורנטים מצטיינים. נושא הדוקטורט שלה היה בחינה מחודשת וביקורתית של המושג "הזדהות השלכתית", מושג חשוב בתחום הפסיכואנליזה. היא הספיקה לסיים את הצעת המחקר ואף להציג אותה בכנס אוניברסיטת ברקלי ב-2007. במהלך השנים הבאות ניסתה להשלימו והתקשתה לוותר עליו. במרוצת השנים השתנו תחומי העניין שלה, וגם צורכי השעה. האימהות, העבודה כמטפלת, ההתמודדות עם התפתחות המחלה ועניין גובר והולך בבודהיזם, מדיטציה, רפואה משלימה וטיפולי גוף נפש משלימים, תפסו את מקומו של העיסוק האינטלקטואלי האקדמי. עם זאת, המתודה, דרך העבודה החקרנית והמעמיקה והרצינות שבה ניגשה אל כל מושאי המחקר שלה, נשארה דומה.

בשנת 2005 נפרדו יעל וגיל, ויעל עברה לגור בדירה שכורה במונטיפיורי. היא החלה לעבוד בקליניקה פרטית, השתתפה בכנסים מקצועיים ובהשתלמויות ועבדה על הצעת הדוקטורט שלה. זאת הייתה תקופה של שינוי בחייה. לאחר שהמחויבויות הרבות של הלימודים היו מאחוריה, הייתה פנויה יותר לדאוג לעצמה. היא ירדה במשקל, התאמנה, והחלה לשמור על עצמה יותר. באפריל באותה שנה גילתה יעל את הגוש בשד וידעה מיד שמדובר בסרטן.

הגילוי היה מאוחר יחסית, והגוש גדול. היא עוברת טיפול כימותרפי וניתוח כריתה של השד ובלוטות הלימפה הנגועות. בכל תקופת הכימותרפיה יעל ממשיכה לעבוד בקליניקה שלה. תוך כדי היא נעזרת בטיפולים משלימים כמו דיקור וצמחי מרפא, הילינג, אוסטיאופתיה ורייקי. היא עוברת לתזונה בשיטת קינגסטון ומרבה בפעילות גופנית הליכה בים, אופניים, ופילאטיס.

אני (ר.ל) הכרתי את יעל בינואר 2006 וליוויתי אותה כחבר ולאחר מכן כבן זוג לאורך תקופת ההתמודדות הראשונה עם הסרטן. הקשר בין יעל לביני הלך והתחזק, וביוני 2007 עברנו לגור יחד ברחוב בן יהודה. אנחנו עוברים לקליניקה משותפת מעבר לרחוב ונדמה כי הסרטן מאחורינו. יעל מרגישה טוב ואין כל עדות למחלת הסרטן.

באוקטובר 2007 יעל כותבת לחברה:

"עברתי תקופת התאוששות ארוכה ולא פשוטה מהכימו ומהניתוח, ואני מתחילה להרגיש כמו עצמי רק לאחרונה. אני משתדלת לנתב את המאמצים לשמירה על הבריאות במקום לפחדים, וזה בסך הכל די עובד לי. הרבה מאוד פעילות גופנית, הקפדה על תזונה וכולי. אני מקווה שיהיה בסדר. בינתיים עברנו לגור יחד בצפון בן יהודה, ושכרנו קליניקה ממש מעבר לכביש. שיפצנו את החדר, ועשינו קליניקה ממש יפה ונעימה. בסך הכל בעבודה ממש טוב, ולאחרונה הצלחתי גם להתחיל להיכנס לשגרה של עבודה על הדוקטורט וזה ממש מצוין".

באוגוסט 2007 אנחנו משתתפים בריטריט סוף שבוע למטפלים במנזר האחיות ציון שבעין כרם. זאת הפעם הראשונה שיעל משתתפת בסדנת מדיטציה כלשהי.  "שהות ממושכת בשתיקה", היא כותבת,   "כמו כניסה לתוך אמבט קוסמי".

לאחר הטיפולים והניתוח, נראה היה כי החיים חוזרים למסלולם. יעל עובדת בקליניקה וכותבת את הדוקטורט שלה. היא חוזרת לשגרת חיים רגילה, אך בריאה ומוקפדת. לא היו מאושרים מאיתנו כשיעל גילתה כי היא בהריון.

במאי 2008 , בשבוע ה-31 להיריון, יעל חשה בבליטה באזור בלוטות הלימפה. היא הולכת לבדיקה ואנחנו מגלים שהסרטן חזר. הלידה הוקדמה לשבוע 34.5. לא הייתה ברירה. החשש כי הסרטן יכול להתפתח ללא טיפול וכן החשש לגרורות נוספות וחוסר האפשרות לבדיקה במהלך ההיריון חייבו את הקדמת הלידה. יעל יולדת בלידה רגילה לאחר זירוז תינוקת מקסימה, שלאחר שבועיים בפגייה מגיעה איתנו הביתה. אנחנו נותנים לה את השם מִיה אורה.

לאחר הלידה, בבדיקה כללית נמצאה גרורה גם בגב התחתון. הרופאים טענו כי הייתה שם עוד קודם לכן, כמו שאריות הסרטן שבבלוטת הלימפה. ההיריון לא יצר את הסרטן מחדש, אלא הגביר פעילות סרטנית שמן הסתם הייתה כבר לפני כן.

יעל עברה הקרנה ממוקדת בגב התחתון. היא היניקה במשך שלושה שבועות והחלה בטיפול תרופתי בתרופה הורמונלית בשם טמוקסיפן. במסגרת הטיפולים המשלימים הייתה בעיקר בדיקור, צמחי מרפא ושיאצו. המחלה נסוגה. על מצבה הנפשי היא כותבת:

"חרדה עצומה ואיומה ממוסכת על ידי ההריון והדאגה למיה. מתקשה לשלב בין אמהות לאנליזה ולעבודה כמטפלת. מרגישה המון שמחה באמהות ובצדה חרדת מוות, אֵבֶל על ההריון שנקטע, על שובה של המחלה, על אובדן האפשרות להניק ולהרות שוב. שנה ראשונה לא קלה. במובן מסוים חופשת הלידה היא מצב מדיטטיבי מתמשך. מיה תינוקת רגועה ושקטה ואני נהנית מאוד מהזמן איתה".

לאחר הלידה, ועם הטיפול התרופתי, נסוגה המחלה ויעל נהנית מגידול בתנו המשותפת. היא חוזרת לעבוד בקליניקה ואנחנו זוכים לתקופה נוספת של רגיעה יחסית. לתרופה ההורמנלית יש תופעות לוואי שאתן יעל מתמודדת בעזרת תזונה מוקפדת, פעילות גופנית רבה, יוגה והליכות בים.

"לאט לאט החרדה שוככת", היא כותבת  ,"תהליך ארוך של חודשים. מתישהו אני מפסיקה לפחד".

באוקטובר 2008 אנחנו עושים אירוע המציין את הקמת משפחתנו ואת בואה של בתנו, מיה אורה לעולם. יעל מקריאה את הדברים הבאים:

"מִיה. מאז שנולדת, הלב שלי, שגם כך התקלף בשנים האחרונות מרוב קליפותיו, השיל מעליו את שאריות הציניות האחרונות. בארבעת החודשים הנפלאים האחרונים הפכתי רכיכה מוחלטת. אני מקבלת באהבה את מצב הצבירה החדש שלי. הוא מצטרף לעוד המון דברים חדשים, שאני לומדת. כל מיני אמונות שהחזקתי בהן מתפוגגות ומשנות צורה במחי חיוך שלך. למשל, תמיד חשבתי שמודעות עצמית זה דבר חשוב, אבל כשאני מתבוננת בך, אני למדה שחוסר מודעות עצמית הוא הדבר הכי מקסים בעולם. תמיד התייחסתי למילים ברצינות גמורה ולא ידעתי עד כמה המילים הן שוליות בחילוף החומרים שבין אנשים. ההיריון אותך, ולאחריו הלידה, הם הדבר הכי טוב והכי שלם שעשיתי עד כה. התחברתי באחת אל הטבע ואל הבריאה ואל החלקים הכי טמירים בנפש שלי, שעד שהגעת לעולם, הגישה אליהם הייתה עקיפה ומוגבלת. הטיפול בך, האחריות הענקית הזאת על שלמות הגוף והנפש שלך, מרגשים אותי כל יום מחדש. הנפש והגוף שלי מתרחבים ומתרככים ומתאימים את עצמם אלייך ואת כל-כך מתוקה ושמחה ושלווה, שאני מרגישה שזו זכות גדולה בשבילי להיות אמא שלך.

ולרני, אהוב לבי: דע לך שלא הייתי רוצה או יכולה לחיות באופן כל-כך מלא בלעדיך, כשכל החלקים שלי מחוברים לחתיכה אחת. עוד לפני מיה, אתה הפכת אותי לאם, ואתה אבא כל-כך מקסים ורגיש. אני חושבת שזו זכות גדולה בשבילי ובשביל מיה לחיות לצדך.

ולכם, שליוויתם אותנו בתקופות קשות כמו גם מאושרות, אני מודה על האהבה והנתינה הענקית שבהן אתם עוטפים אותנו. כשמיה נולדה, שישה שבועות טרם זמנה, היא הייתה כל-כך קטנה ועוברית והעיניים שלה היו עצומות כל הזמן, ואני שרתי לה, כדי שהקול שלי ייספג בה, ויתחרה בצפצוף של המוניטורים ובקולות הבכי של התינוקות בפגייה. אני לא כל-כך יודעת לשיר, אבל איכשהו הרגשתי שבשביל מיה אני יכולה. אני אשיר לכם את השיר ששרתי למיה בבית החולים, כמחווה לכל הדברים הבלתי אפשריים והמשוגעים שהורים עושים עבור ילדיהם וילדותיהם".

אחרי שהקריאה, שרה יעל את שירו של יהונתן גפן,  "שיר לשירה":

"עולם חדש וטוב אני אתן לך. 
כבר במבט כחול את מגלה, 
כמה חשוב לראות פתאום חצי ירח 
קורץ צהוב צהוב מתוך האפילה".

החיים עם מיה נעימים וטובים. היא גדלה ומתפתחת. החיים עם הסרטן, לעומת זאת, הם רכבת הרים בין חיים למוות. כאשר המחלה פעילה אנחנו מתמודדים איתה ועושים כל שביכולתנו כדי לשרוד. כאשר היא איננה אנחנו מברכים על היום הטוב ושומרים על עצמנו ומתפללים שלא תחזור.

בדצמבר 2009 אנחנו מגלים שהתרופה ההורמונאלית אינה יעילה יותר. יש הישנות מקומית והתרופה מוחלפת באחרת. יש הרעה ברורה באיכות החיים, כאבי מפרקים, נשירת שיער, עליה במשקל. לאחר מכן, במאי 2010 יש שוב החמרה בבלוטות והִישנות של הגרורה בגב.

לכל אורך ההתמודדות עם המחלה, עקב הטיפולים השונים, יעל איבדה וצימחה את שערה לפחות שלוש פעמים, עלתה וירדה במשקל, גופה הצטלק, הוקרן, נחדר על ידי מכשירי בדיקה רפואיים ונדקר על ידי מחטי עירוי פעמים אין ספור. זו מנת חלקה של כל חולת סרטן.

יעל כותבת על אותה התקופה:   "חרדה איומה. שינוי קונספציה. אני לא רוצה את ההידרדרות ההדרגתית הזאת בחיי ומבינה שעליי לפעול כאילו מצבי חמור ממה שהינו".

מתוך הבנה כי הדרך הרפואית היא חלקית, היא מחפשת כל הזמן דרכים נוספות הן להחלמה מסרטן והן להתמודדות עם החיים שיש בהם סרטן על כל מופעיו ופגעיו. היא מתחילה לעשות מדיטציה פעם ביום ומצטרפת לקבוצת אמהות המתרגלות מדיטציה ונפגשות אחת לשבועיים. היא משתתפת בריטריט סוף שבוע עם מאיר זוהר בטבעון. יעל כותבת:   "הצפה של פחד מוות, אני מוצפת חרדה כמו הייתי על ערש דווי".

יעל ממשיכה בשגרת ההחלמה הכוללת עכשיו מדיטציה, תזונה מוקפדת, טיפול נפשי וכן דמיון מודרך. היא קוראת ובודקת ללא הרף אפשרויות החלמה ודרכי ריפוי. דרך הטיפול בדמיון מודרך שאותו היא עוברת אצל נמרוד שיינמן, היא מתוודעת לאיין גולר ולמרכז ההחלמה שלו באוסטרליה, ולאחר לבטים רבים מחליטה לנסוע לשם. ביולי 2010 היא נוסעת לריטריט בן שבועיים באוסטרליה.

כאשר היא חוזרת היא כותבת:   "שינוי בצורת החשיבה ובאורח החיים. פחות ספקות. יותר אמונה. התארגנות מחדש, מציאת כוחות ואופטימיות". הריטריט באוסטרליה נתן לה פתח לחשיבה אחרת על סרטן ועל ההתמודדות איתו, היא חשה כי יש בידיה הרבה מה לעשות למען עצמה בהתמודדות עם המחלה וניגשת לעשייה במרץ ובנחישות. לאחר החזרה מאוסטרליה יעל מקפידה על התזונה שלמדה שם. תזונה טבעונית עם מיצים סחוטים טריים. יעל משתתפת בסדרה של ריטריטים שבהם היא מחזקת את התרגול שלה במדיטציה.

בעקבות ריטריט ויפאסנה בדצמבר 2010 היא כותבת:   "תהליך קשה מאד. כאבים קשים בלב במשך כמה ימים. לאחריהם אני מרגישה היפתחות ריגשית-רוחנית עצומה. בחזרה הביתה קשה מאד להתחבר שוב. עוברת כמה שבועות קשים. שיפור באיכות החיים".

בינואר 2011 יש החמרה מקומית במצב הבלוטות. יעל  עוברת לטיפול נפשי של פעם בשבוע. היא שומרת כל הזמן על קשר עם המטפלת שלה, אך במקביל מרגישה צורך בכלים נוספים, אחרים, כדי להתמודד עם האיום של המחלה. היא נעזרת יותר בדמיון מודרך:

"אני מרגישה התחזקות נפשית ורוחנית וגם איזו התחסנות גופנית. שחרור ממתחים ומטענים, יותר שמחה, פחות שברירית ויותר בטוחה בעצמי.

למרות שהמחלה בעצם אינה נעצרת, רוחה של יעל מתחזקת. באופן שקשור לתרגול הרוחני שלה ולעבודה הנפשית המאומצת שלקחה על עצמה, ולמרות ההחמרה במצב הגופני שלה, היא מרגישה חזקה ובטוחה יותר בדרכה.

היא מתחילה להנחות קבוצת מדיטציה לחולי סרטן במסגרת עמותת "תובנה", ועם הזמן, ובהדרכתה, ייפתחו קבוצות נוספות של חולים במקומות אחרים בארץ. בינואר 2011 היא מנחה סדנה בדמיון מודרך ומדיטציה לחולי סרטן במסגרת עמותת "תעצומות".

במאי 2011 שוב מחליפים טיפול וכן נעשות הקרנות לבית החזה. יעל מנצלת את ההקרנות לצורך הפסקה מעבודתה כמטפלת, עבודה שבעצם לא חדלה לעסוק בה לכל אורך השנים. היא לומדת רישום וקדרות ומנצלת את הזמן הפנוי להחלמה ולריפוי.

היא כותבת לחברה:

"קיבלתי תוצאות לא טובות בינואר, והחלטתי לא לעשות שום טיפולים בינתיים, רק דמיון מודרך וים וחיים, ובתחילת אפריל שוב היו לי בדיקות, שהראו עוד גדילה מקומית של הסרטן. לאחר התלבטויות קשות הבנתי שאני צריכה לשמוח מאוד שאין גרורות, ושהסרטן שלי כל-כך מבוסס שם בבית השחי, שאין לי ברירה אלא להיעזר ברפואה הקונבנציונלית… בעצתה של האונקולוגית שלי אני מתחילה ביום ראשון טיפול לא שגרתי שמשלב בקרנות עם מינון נמוך מאוד של כימו למשך חמישה שבועות, ואני מאוד אופטימית ביחס לזה. הבנתי שנכנסתי לאיזו אמביציה עיוורת להירפא בלי טיפולים קונבנציונליים, ושאני לא בטוחה שהיא לטובתי, או שהייתי במצב המנטלי המתאים להחלמה מהסוג הזה… 
אז בשבועות האחרונים אני מתרגלת בעיקר מדיטציה, כדי למצוא כל יום מחדש את השקט ואת הבהירות ולקבל את ההחלטות הנכונות. החלטתי גם לצאת לחופשה ממושכת מהעבודה, לפחות חודשיים (בתקופת הטיפולים וההתאוששות מהם), שלאחריה אחזור לעבוד חלקית בלבד, כדי שיהיה לי פנאי לתהליך הנפשי של ההחלמה במלוא מובן המילה, ולעשות דברים שאני אוהבת, כמו יוגה, מדיטציה, קרמיקה, ים וכולי." 

במבט לאחור, הזיכרון מאותה תקופה, למשל, תקופת ההקרנות והכימו הזאת, הוא זיכרון טוב. הפער בין העובדה שהייתה בטיפולים לא פשוטים לבין הזיכרון שנחקק אצלי ואצל חברים אחרים שסבבו אותה מעיד במשהו על אופן ההתמודדות שלה עם הקושי והכאב הכרוכים בטיפולים. יעל לא נתנה להתמודדות היומיומית הקשה עם המחלה להשפיע על מצב רוחה. הייתה המחלה וההתמודדות איתה, והייתה היא ומצב רוחה, ובעיקר שמחת החיים שלה. ללמוד לחיות עם קושי וכאב הפך להיות משימה שהתמחתה בה ולימדה אחרים. ההפרדה בין מצב הרוח לבין מצב העניינים סביב ההתמודדות עם המחלה, יחד עם שמחת החיים הטבועה בה, הביאו לכך שהיא וסביבתה הקרובה ירגישו בטוב למרות הקושי הרב שאיתו התמודדה.

יעל אכן עוברת את ההקרנות והטיפול הכימי, אך כעבור מספר חודשים היא מגלה כי הסרטן עבר לכבד. הטיפול המוצע לה הוא טיפול כימי מידי, אך היא בוחרת שלא לקבלו. נאמנה לגישתה כי עליה לרפא את עצמה ולהיעזר בטיפול כימי או אחר רק כשאין ברירה, היא מגייסת כוחות נפש רבים ונכנסת לשגרה יציבה ומפרכת לעתים של טיפול בעצמה. היא מפסיקה לעבוד בקליניקה ומתמסרת לטיפול בעצמה. כך נמשך הדבר במשך תשעה חודשים שבהם הייתה במעקב, אך ללא טיפול. המעקב היה מורט עצבים, אך ההימנעות מהטיפול המחליש, והטיפולים הטבעיים הרבים שכן קיבלה – מחזקים אותה. לצערנו הרב, המחלה לא נעצרה עקב כל הטיפולים הטבעיים שעשתה, אך ליעל לא היה ספק שהמאמץ הזה היה ראוי והאריך את חייה.

גם אם ברור שהמצב הגופני לא טוב, התרגול הרב  שעשתה מחזק אותה. היא נתמכת על ידי חברים ומרפאים ומשפחה ונפשה מתחזקת. עדות לכך אנו מוצאים בדברים שכתבה לחבריה למעגל התפילה.

מעגל התפילה היה יוזמה של חברה קרובה שחיברה יחד חברים רבים לשם תפילה או מדיטציה או כל שליחה של אנרגיה חיובית ליעל. במשך יותר משנה, מינואר 2012 מדי יום שבת בתשע בערב ישבו החברים, שאליהם נוספו רבים במשך הזמן, ושלחו מסר של הבראה, כל אחד בדרכו/ה ליעל.

"חברים יקרים, חברות יקרות

אני מוצאת את זמני התפילה המשותפת יקרים, מחזקים, מרוממים את הנפש והרוח. העובדה שמעגל כה רחב של אנשים ונשים יקרים ויקרות יושבים/ות ביחד אתי פעם בשבוע מחזקת אותי ואת רני מאוד. אני שמחה על כך שהערוץ הזה מאפשר חיבור עם אנשים/נשים שחיפשו דרך להתחבר לדרך שלי, ומודה על ההזדמנות לאהוב ולהיות נאהבת גם באופן הזה.

החודשים האחרונים היו טובים מאוד עבורי. אורח החיים שלי היה נזירי משהו, עם לוח זמנים שכלל מעט שעות בקליניקה והרבה שעות של מדיטציה, פעילות גופנית והכנת ארוחות. כעת אני מוצאת שמחד, אני הרבה פחות מפחדת למות, ומקבלת את המוות באופן יותר טבעי ושלם. במקביל אני מוצאת את החיים טובים, והתחזקה בי התחושה שיש לי עוד דרך לעשות על-פני האדמה. מאחר שהסרטן התקדם בחודשים האחרונים, התחלתי בשבוע האחרון טיפול כימי מתון בכדורים ואני עומדת לעבור ניתוח ביום שני הקרוב.

אנא, זכרו שאני זקוקה לאנרגיה של בריאות ושמחה, ולא לדאגה, או כאב, או רחמים. מאלה יש די והותר בעולם, ואין בהם הרבה תועלת. אם אפשר, פשוט חשבו עלי בריאה ושמחה, שלחו לי אהבה ורפואה שלמה. תודה". 3.2.12

מי ייתן וכל היצורים על-פני האדמה ישתחררו מסבל.

יעל.

נ.ב. פול בדסון, חבר יקר מאוסטרליה, ביקש לצטט אותי בהרצאה שלו על החיים לפני ואחרי הסרטן. אני שולחת לכם את מה שכתבתי לו בתשובה.

"Before I had my meeting with cancer, I did not live my life. I just went on and on, doing this and then that, always thinking thinking thinking. I honestly thought that being smart is more important than being happy!

Before I had my meeting with cancer, I did not love my life. I was too afraid to love, too guilty to enjoy, too anxious and full of self-criticism to dare be myself. 

Before I had my meeting with cancer, I walked by the beach and did not see the sea. I did not stop to feel that nature and me are one, that I am part of all living beings on this earth. 

Before I had my meeting with cancer, I did not know I have a soul, not to mention treat it with love and respect. I didn't think about my death and therefore I couldn't really live. 

Before I had my meeting with cancer, I didn't know what compassion is. I could feel pity and sadness, but not that open full hearted feeling of loving kindness and compassion, which is, for me, today, what being human is all about." 

מאותה תקופה ואילך יעל הייתה במעקב קבוע אחר מצב הסרטן בכבד. בד בבד עם הטיפולים, שנעשו עם הזמן לקשים יותר, התרחשה נסיקה נפשית יצירתית, שירת ברבור. בכל אותה התקופה כמו גם קודם לכן יעל לא מפסיקה לטפל בבתנו, לא נכנעת לדיכאון או לייאוש, אלא כותבת, מלמדת ומנחה יחידים וקבוצות של מדיטציה. ביוני ובאוקטובר 2012 היא מקיימת שתי הרצאות ביחידה לרפואה משלימה בבלינסון, ובינואר 2013 היא מעבירה הרצאה נוספת בערב התרמה שקיימנו כדי לגייס כסף לצורך התמודדות עם ההוצאות הרבות הקשורות למחלה. בערב השתתפו גם סטיבן פולדר, יעקב רז ומאיר זוהר.

באותה תקופה גם הקמנו דף פייסבוק לצורך תרומות וצילמנו את יעל מדברת על ההתמודדות עם המחלה. אנחנו מגייסים סכום נכבד מאוד בזמן קצר. סכום המאפשר ליעל להמשיך ולעשות את כל מה שחשבה לנכון לעשות למען החלמתה.

במכתב בקשת העזרה הכלכלית היא כותבת:

"איני מפחדת למות, אבל אני אוהבת את החיים, ואוהבת את בן הזוג שלי ואת בתי. אני רוצה להמשיך להיות בסביבה עבורה כשתגדל, או לפחות לדעת שעשיתי את כל מה שיכולתי לעשות על-מנת להיות כאן. מאז ומתמיד, לאורך כל שנות ההתמודדות שלי, ברור לי שסרטן הוא מחלה שנוצרת בסביבה אורגנית-נפשית-רוחנית מסוימת, וששינוי של התנאים הללו יכול להביא לשינוי דרמטי במהלך המחלה, ובחלק מהמקרים, גם לריפוי. בדרך שעברתי עד כה נתתי את הדעת לרבדים גופניים, חומריים, נפשיים, רגשיים, תודעתיים ורוחניים של חיי. אני מאמינה שכל הדברים הללו משפיעים על הקרקע בה צומח הסרטן, והמאמץ שאני עושה הוא להגיע למצב בו הקרקע תהיה כה אחרת עד שיהיה לסרטן קשה מאוד, ואולי אפילו בלתי אפשרי, לצמוח בה שוב. כל הדברים הללו דורשים השקעה מאוד גדולה, בזמן, באנרגיה, ובכסף. חלקכם/ן ודאי כבר מסייעים/ות לנו בכל מיני אופנים. המחשבות הטובות, הברכות, התפילות והמדיטציה המכוונים לבריאותי הם עזרה של ממש, ובמובנים רבים האנרגיה הזו מחזיקה אותי בחיים בשמחה. עם זאת, הגעתי לנקודה שבה משפחתי ואני זקוקים לסיוע כלכלי נרחב על-מנת שאוכל להמשיך בניסיונותיי להירפא מהסרטן, להמשיך לחיות באהבה עם בן זוגי ובתנו בת הארבע, ולהקדיש את חיי לסייע לאחרים/ות להפחית את הסבל הכרוך בהתמודדות עם החיים ועם המחלות והאתגרים שאלה מזמנים לנו".(22.11.2012)

לאחר ערב ההתרמה יעל ממשיכה בפעילות ענפה: בינואר 2013 – סדנה לחולות סרטן ברמה"ש, באוקטובר היא מנחה סוף שבוע למתמודדים עם סרטן במסגרת עמותת "תובנה", ביוני יעל מנחה רטריט סופשבוע במסגרת "תובנה" וביולי – שבת תרגול גוף-נפש והתמודדות עם מחלה. בד בבד היא מלמדת קורסי מבוא למדיטציה ומנחה את קבוצת הישיבה למתמודדים עם סרטן. לפעמים המעברים מפעילות להיעדר יכולת לפעול הם מהירים; פעמיים היא מגיעה למצב שבו היא נזקקת למורפיום בשל כאבים עקב כבד מוגדל. היא שרויה בכאבים כאלה ואחרים רוב הזמן, אבל כפי שמעיד יומן הפעילות שלה, היא לא נתנה לכאבים אלו להצר ולצמצם אותה והמשיכה להיות פעילה בדברים שהיו נר לרגליה.

לאחר  התמודדות ארוכה הכריע הסרטן את הכבד. כאשר לא נשארה עוד אפשרות לטיפול רפואי, התערבבו תקווה והשלמה יחד בנפשה. החלטנו להזמין חברים למפגש שירת תפילה נוסף, אולי אחרון.

במפגש יעל מקריאה את הדברים האלה:

"חברים אהובים, חברות אהובות,

אנחנו נפגשים ונפגשות כאן היום למעגל תפילה, וגם למסיבת פרידה – מסיבה של פרידה מהחיים האלה, כפי שאני מכירה אותם, ולתחושתי בימים האחרונים, משהו אחר מתחיל, מסע אחר, שמסלולו יותווה ויתבהר תוך התנועה בתוכו.

האפשרות לשבת כאן ולומר לכן את הדברים האלה בשלווה יחסית, בהתבוננות צלולה ומפוכחת, משמחת אותי. עצם ההכרה בדברים כפי שהם ממלאה אותי בכח, כח מסוג שאמנם אינו פיזי אבל הוא ממשי במאוד מאוד, לא פחות ממשי מהחומר אליו אנו מייחסים את רוב תשומת הלב בחיינו.

כשהתכוננתי לקראת המפגש הזה, התמלאתי בכוחות חיים, שלא הרגשתי את זרימתם בגוף הזה כמעט בכלל בחודש האחרון. כאשר כתבתי את הדברים האלה, כל תאי גופי התמלאו באהבה ובחיים. הכרת תודה עצומה על האופן בו כולכם עוטפים אותי באהבה אין קץ ובנועם התעוררה בי.

האפשרות להיפתח באופן הזה – לתת ולקבל בפשטות ומעבר לכל חשבון אפשרי, האפשרות להיות שרויה באהבה שאין בה אשמה או בושה או גאווה – היא טעם החיים.

אהבה נקייה ולב פתוח – הופכים כל כאב לפחות אישי, פחות מרכזי.

אני אוהבת אתכם, באמת ובתמים. אני שמחה על הזכות לתת ולקבל כל כך הרבה, על חילוף החומרים המיטיב המתקיים עם כל אחד ואחת מכן.

זוהי מסיבת פרידה, לאו דווקא במובן של איזו וודאות ביחס למותי – בהיותנו בני אנוש, מועד מותנו הוא תמיד עלום ושרוי במסתורין.

אני רוצה לתת לשלב האחרון של חיי, למסע המתחיל כעת, את תשומת הלב ואת המרחב הנכונים. אני פוגשת הרבה עצב וכאב, אבל גם הרבה שחרור וסקרנות לקראת הבאות.

מי ייתן וניטיב לאהוב ולקבל – את עצמנו,

ואת האחרים והאחרות שבסביבתנו." 1.11.13.

שבוע בדיוק לאחר מכן, ב-8.11.2013, יעל נפטרה. היא נפרדה מהעולם בביתה, בשלווה, מוקפת ביקיריה המשחררים אותה לדרכה האחרונה.